מצוות קידוש – דאורייתא או דרבנן?

שאלות:

האם מצוות קידוש, וכן החובה לעשותו על יין ובמקום סעודה – כל אלה מהתורה או תקנת חכמים (ומה הדין במצבי ספק)? האם נכון שיוצאים ידי חובת קידוש מדאורייתא בנוסח שאומרים בתפילה? האם ניתן לצאת ידי חובה בקידוש שעושה ילד שהגיע לחינוך?

התשובה בקצרה:

א. מצווה לקדש את השבת בדברים, שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ז). אך החובה לעשות זאת על יין, ובמקום סעודה, אינה מדאורייתא אלא מדברי סופרים.

ב. האם לפי זה יוצא שכל הקידוש שאנו עושים בבית הוא רק מדרבנן, כי מדאורייתא כבר יצאנו ידי חובה במה שהזכרנו שבת בדברים בתפילת ערבית? אמנם היה מי שרצה לומר כך (ולפי זה רצה להקל במצב של ספק, וכן קולא נוספת, שהואיל והקידוש בבית הוא רק דרבנן, ניתן לצאת ידי חובה מקטן שהגיע לחינוך), אך המשנה ברורה אינו מקבל זאת מכמה טעמים, כגון, שהמתפלל בבית כנסת מן הסתם אינו מכוון לצאת ידי חובה, והרי "מצוות צריכות כוונה".

ג. כל זה לגבי קידוש בלילה, אך הקידוש הנוסף שעושים היום הוא בוודאי מדרבנן.

ד. קידוש שעושים ביום טוב הוא מדרבנן, אך יש לנהוג בו כקידוש של שבת – ר' להלן.

התשובה ביתר הרחבה:

א. המצווה לקדש את השבת בדברים, היא מן התורה, שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ז). אך החובה לעשות זאת על יין, ובמקום סעודה, אינה מדאורייתא אלא מדברי סופרים, וכך מסכם המשנה ברורה בסימן רע"א ס"ק ב: "כתב הרמב"ם פרק כ"ט מהלכות שבת, מצוות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבת וקידוש וכו'. ומדברי סופרים שתהא זכירה זו על כוס של יין. וכמו כן כתבו התוספות [בסוכה דף ל"ח ובנזיר דף ד'] דעל היין הוא רק מדרבנן" (וכן לגבי קידוש במקום סעודה, מבואר שם בהמשך המשנה ברורה שהוא מדרבנן בלבד).

ב. והנה, המגן אברהם חידש, שלפי זה נמצא שכל הקידוש שאנו עושים בבית על יין לאחר התפילה, הוא רק דרבנן, שהרי מהתורה כבר יצאנו ידי חובה במה שהזכרנו שבת בתפילת ערבית בבית הכנסת. ומזה הסיק המגן אברהם שני דינים להקל – האחד, שאדם שיש לו ספק אם עשה קידוש, יכול להקל ולא לקדש, כי ספק דרבנן לקולא; והשני, שניתן לצאת ידי חובה מקטן שהגיע לחינוך, כי אמנם חובת קטן כזה היא דרבנן, אך גם חובת הגדול היא דרבנן לאחר שיצא בתפילה. כך כאמור חידש המגן אברהם, אך המשנה ברורה הקשה על דבריו, הרי בתפילת ערבית בדרך כלל אין אדם מכוון לצאת ידי חובת קידוש (כי יודע שבבית יש לו יין וסעודה וכו', וזו הדרך המובחרת לעשות את הקידוש, כך שהוא לא מכוון לצאת בתפילה), ואנו נוקטים להלכה ש"מצוות צריכות כוונה"? ומכוח קושיה זו וקושיות נוספות שהוא מוסיף בביאור הלכה, נקט המשנה ברורה שאין להסתמך על הקולא הנ"ל של המגן אברהם (עיין הלשון בהערה)[1].

ג. הקידוש שמוסיפים ועושים גם ביום שבת, דהיינו, בבוקר, הוא מדרבנן ולא מדאורייתא. וזוהי הסיבה שמכנים אותו "קידושא רבה" (קידוש גדול), כי חיובו רק מדרבנן, ובלשון סגי נהור קוראים לו קידוש גדול. וכך כותב המשנה ברורה בסימן רפט ס"ק ג: "קידושא רבה – ונקרא בלשון זה שהוא כמו שקורין סגי נהור, מפני שזה הקידוש אינו כלל דאורייתא רק שתקנוהו לכבוד שבת, ואסמכוהו אקרא, כדאיתא בגמרא".

ד. לגבי קידוש ביום טוב, פוסק המשנה ברורה (רעא, ס"ק ב): "ודע, דקידוש של יו"ט הוא מדרבנן, ומכל מקום יש לו כל דין קידוש של שבת" (נראה שכוונתו לומר שאמנם הוא מדרבנן, אך מתייחסים אליו מבחינת החומרא וכו' כמו של שבת). וממשיך המשנה ברורה, "ואם יו"ט חל בערב שבת, ואין לו אלא כוס אחד, מניחו לשבת שהוא מן התורה, וביו"ט יקדש על הפת".

[1] תחילה מביא המשנה ברורה (ס"ק ב) את חידוש המגן אברהם: "וכתב המגן אברהם דלפי זה [=לפי האמור שמדאורייתא אין צורך ביין], מדאורייתא, בקידוש שאומר בתפלה סגי [=מספיק], דקרא כתיב 'זכור את יום השבת', והרי זכר אותו; וקידוש במקום סעודה מדרבנן, כמו שכתב הבית יוסף בסימן רסט… על כן אם ספק לו אם קידש או לא, אין צריך לחזור ולקדש, דספיקא דרבנן לקולא [פרי מגדים]; גם, דקטן שהגיע לחינוך יכול להוציא לפי זה אפילו לגדול בקידוש, אם הגדול התפלל כבר". אך המשנה ברורה מקשה על כך ואינו מקבל זאת: "ואולם יש לפקפק בזה הרבה, דהא קיימא לן לעיל בסימן ס' ס"ד דמצות צריכות כונה לצאת בעשיית המצוה, ומסתמא אין מדרך העולם לכוין לצאת את המצוות עשה דזכור בתפלה [-וכעת מסביר מדוע מן הסתם אין אדם חושב לצאת ידי חובה בתפילה, כי מן הסתם אנו מעדיפים לעשות את המצווה בשלמותה עם היין וכו'-], כיון שיש לו יין או פת ויכול לקדש עליהן אח"כ בברכה כדין, וטוב יותר שיצא אז המצוות עשה דאורייתא, משיצא עתה ויהיה בלא כוס ושלא במקום סעודה, ועוד כמה טעמים אחרים שיש לפקפק בזה, וכמו שבארתי בביאור הלכה. על כן יש למנוע מלצאת ידי קידוש ע"י קטן. ואפילו אם יזהר השומע לומר עמו מלה במלה, ג"כ נכון למנוע מזה, אם לא שמונח לפניו ג"כ פת או יין בעת הקידוש, וכדלקמיה בסוף ס"ק ג".