[לדברי תורה כלליים על פרשת בלק – לחצו כאן]
תיאורי הפרשה את מעשי בלעם, לכאורה אינם מעלים דמות של אדם רשע.
אדרבה, על פני הדברים, בלעם פועל בדיוק כפי שאמור לפעול אדם ירא שמים.
כשהוא מתלבט האם ללכת, הוא פונה לה’ כדי לקבל את רשותו.
כשהוא נענה בשלילה (“לא תלך עמהם, לא תאור את העם” – כב, יב), הוא אינו ממרה את פי ה’, אלא פונה אל ה’ שוב, אולי הפעם ייענה לו.
רק כשהוא מקבל רשות ללכת (“אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם. ואך את הדבר אשר אדבר אליך, אותו תעשה” – כב, כ), הוא הולך עם השרים.
בכל צומת, בכל התלבטות, בלעם פונה לקב”ה. כך מצופה מירא שמים לפעול, ואין כאן לכאורה ביטוי כלשהו לרשעות.
ובכל זאת, הכינוי השגור של בלעם הוא “בלעם הרשע”; בכל המקורות, הוא מסמל את ההפך ממשה רבינו, כסמל הטומאה מול סמל הטוב. והדבר מצריך הסבר.
*
אבי ז”ל נשאל פעם בעניין זה, והשיב כך:
בלעם מתעתד להשמיד עם שלם, אנשים, נשים וטף. לא מטעמי פחד, ולא משום טעם אחר, אלא תמורת בצע כסף ומניעי שנאה.
[וכך מבואר ברש״י על פסוק יא, המדייק מן הפסוקים שבלק עצמו לא בהכרח רצה להשמידם אלא לגרשם מן הארץ, אך בלעם שנא את ישראל יותר מבלק, ורצה לסלקם לא רק ״מן הארץ״, כהצעת בלק, אלא מן העולם. ובלשון רש״י על פסוק יא: ״וגרשתיו – מן העולם; ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי. ובלעם היה שונאם יותר מבלק״].
המוסר הטבעי של אדם אמור לפסול מעשה נפשע כזה בשאט נפש, ללא צורך ״להתייעץ״ עם הקב״ה. אין כאן שום מקום “להתייעץ” או לנסות “לקבל רשות” מהקב”ה להשמיד עם מטעמי שנאה. עצם פנייה כזו, היא בעצמה רשעות.
לשם השוואה – אברהם, כשרק שמע על הכוונה להעניש את סדום, התפלל ארוכות להצלתה, וחדל להתפלל רק כשנוכח שאין ברירה ואין בה צדיקים; משה רבינו, בחטא המרגלים ובחטא העגל, עמד כחומה בצורה למנוע כליה מישראל, גם במחיר ויכוח עם הקב”ה וחירוף נפש, “ואם אין, מחני נא מספרך”. בלעם, לעומתם, מסמל את ההיפך הגמור מהם. אין בו שום רתיעה מהשמדת עם, מטעמים של בצע כסף בשילוב עם שנאה, ומחשבתו נתונה בכל עת כיצד “לשכנע” את הקב”ה לתת יד לכך. העובדה שהוא ״מתייעץ״ עם הקב״ה ומנסה ״לשכנע״ אותו אינה מפחיתה מרשעותו.
“יראת שמים” שאינה מלווה במצפון, רגש אנושי ומוסר טבעי, היא כמעט חסרת ערך. כשם שאין תורה ללא דרך ארץ (אבות ג, יז), כך פסולה היא “יראת שמים” ללא מצפון ואנושיות.
תורה ללא דרך ארץ ומוסר טבעי, מובילה לפרשנות הפסוקים בהתאם לגסות הרוח של הלומד, או לחלופין לכך, שבשעת פיתוי, הגסות תדחק את הערכים; אותה סכנה קיימת גם ב”יראת שמים” נטולת מצפון. יעיד על כך סוף הפרשה, שבו בלעם “ירא השמים” מדרדר את העם לזנות ועבודה זרה.
*
רעיון זה מזכיר את דברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, לעניין היחס בין יראת שמים לבין מוסר טבעי:
“סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם,
הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה.
אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת,
שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל,
ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא,
יראת שמים כזאת היא יראה פסולה”.
(שמונה קבצים, קובץ א, אות ש”ס; אורות הקודש ג, עמ’ כז).
[ובעמ’ לב: “המוסר הטבעי והגלוי צריך שיתבהר טרם שיתגלו בנפש אותם השבילים של התוכנים אשר להמוסר העליון הסודי. רק באופן זה של הקדמת הבסיס האיתן היסודי, יש מקום לכונן עליו את כל הבניין העליון, שראשו בשמים”].
העדרם המוחלט של מוסר, מצפון ורחמים אצל בלעם, בולט באכזריותו, למרות (ואולי דווקא בגלל) היותו “ירא שמים” ה”מתייעץ עם הקב”ה”.
*
רעיון דומה לכך היה אבי ז”ל רגיל לומר על מעשה יוסף ואשת פוטיפר, בפרשת וישב. כשאשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף, הוא מסרב לה, ומשתמש בנימוק הבא:
“הן אדונִי לא ידע אתי מה בבית, וכל אשר יש לו נתן בידי… ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי לאלוקים” (לט, ט).
וכבר הקשו על כך, מדוע הפסוק מסתיים במילים “וחטאתי לאלוקים”, ולא במלים “וחטאתי לאדון”? הרי לכל אורך הפסוק, יוסף מסביר מדוע המעשה מהווה בגידה באדוניו, הסומך עליו ונותן בו את אמונו (הן אדוני לא ידע אתי מה בבית, וכל יש לו נתן בידי, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וכו’), ואם כך, גם סיום הפסוק צריך להתייחס לחטא כלפי האדון, ולא כלפי אלוקים.
ואבי ז”ל היה רגיל ליישב זאת כך:
כידוע, רש”י בפסוק א’ כותב שאשת פוטיפר התכוונה לשם שמים (ולכן נסמכה פרשת אשת פוטיפר לפרשת תמר, ששתיהן לשם שמים התכוונו[1]). נימוק זה של “לשם שמים”, היה הנימוק שבאמצעותו היא ניסתה לפתות את יוסף, ולהסביר לו שאין כאן איסור, אלא להיפך, הכול “לשם שמים”.
ועל כך עונה לה יוסף, שהדבר לא ייתכן: מעשה שמנוגד למצפון האנושי, רומס אדם אחר ומנוגד לאמון שהוא נותן בך, לעולם יהיה גם מנוגד לרצון הקב”ה, ואין מקום לומר עליו שהוא “לשם שמים”. לכן ההדגשה היא “וחטאתי לאלוקים” – מה שמנוגד לערכים אנושיים בסיסיים, מנוגד גם לרצון ה’ ובהגדרתו לא יכול להיות “לשם שמים” [2].
יראת השמים של אשת פוטיפר, בדומה ליראת השמים של בלעם, היא יראת שמים פסולה. נעדר ממנה המוסר הטבעי, וכשאין נזהרים ממנה, התוצאה המעוותת שלה היא פיתוי לדבר עבירה ובגידה באמון, בנימוקים של “לשם שמים”.
[1] בלשון רש”י (בהסברו השני)- “כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך, מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה”.
[2] ובדרך זו ראיתי גם במעיינה של תורה (בשם “ה”ק ר’ יעקל’ה ראדזימינר ז”ל”), שאשת פוטיפר ניסתה לשכנעו ב”לשם שמים” והשיב לה יוסף כי “היות והדבר הוא בניגוד לנימוס האנושי, לא ייתכן שזהו רצון השמים. אם ‘רעה גדולה’ היא זאת כלפי האדון, מעילה מגונה באמון שנתן בי, הרי ללא ספק גם ‘וחטאתי לאלוקים’, זהו חטא גם כלפי שמים, נגד רצון השם יתברך“.
Photo by Giorgio Parravicini on Unsplash