חילופי דברים תמוהים ביותר מצאנו בגמרא במסכת סוכה, דף מח ע"ב. שם מסופר כך:
היה מין אחד ושמו ששון. אמר אותו ששון לרבי אבהו, עתידים אתם למלא מים עבורי בעולם הבא, שנאמר "ושאבתם מים בששון".
ענה לו רבי אבהו, אילו היה כתוב "ושאבתם מים לששון", היה הפירוש כדבריך. אך בפועל כתוב, "ושאבתם מים בששון", ואם כך משמעות הפסוק היא, שייקחו את עורך, ישתמשו בו ככד וימלאו בו מים, וזהו "ושאבתם מים – בששון".
עד כאן חילופי הדברים, ועל פני הדברים הם לכאורה תמוהים ביותר. וכי רבי אבהו (ולהבדיל, המין) סבורים באמת שזהו ההסבר בפסוק? האם המין סבור, שבגלל ששמו ששון, נפרש את הפסוק כאומר שבדיוק עבורו ישאבו כולם מים לעולם הבא? ומה תשובת רבי אבהו?
[נציין שעוד לפני סיפור זה, מובא בגמרא סיפור נוסף, שבו מתווכחים שני מינים בשם "שמחה" ו"ששון", מה עדיף, שמחה או ששון… ואף סיפור משעשע זה צריך ביאור, אך דברינו כאן מתייחסים בעיקר לחילופי הדברים בין המין לרבי אבהו].
שמעתי על כך את ההסבר הבא:
גם המינים וגם החכמים, הכירו בחשיבותה של השמחה. אלא שלפי המינים, השמחה, הנאת האדם, זוהי התכלית. התורה יכולה לשמש כלי לכך, אך התכלית היא ההנאה והשמחה עצמה. לעומת זאת, לפי חכמים, ההיפך הוא הנכון: השמחה היא אמנם כלי חשוב ביותר, אך בסופו של דבר היא רק כלי, שדרכו מגיע האדם לשלמות, לקיום התורה.
המין בסיפור המתואר, שמו "ששון"; הוא מייצג את העמדה, שששון ושמחה הן התכלית. וגם את הפסוק "ושאבתם מים בששון" הוא מפרש בהתאם: הנה מתנבא הנביא, ששאיבת המים, לימוד התורה (כמאמר הידוע, אין מים אלא תורה), יהיו עבור הששון. ואמנם הוא אומר זאת בדרך מעט היתולית, אך זהו עומק הדברים.
ועל כך משיב לו רבי אבהו, אדרבה, מהפסוק מוכח להיפך; שהרי לא נאמר "ושאבתם מים לששון" (שאז המשמעות היא שהמים, התורה, אינם אלא כלי להשגת הששון), אלא "ושאבתם מים בששון", שמשמעותו הפוכה, הששון הם אמצעי לשאוב את המים, את התורה (ואמנם רבי אבהו, בדומה לאותו מין, מתבטא גם הוא בדרך היתולית, אך אין זה גורע מעומק הדברים.
וכך כותב ה"שם משמואל" (על סוכות) בשם אביו:
"ומפי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמעתי שאמר לפרש, דהמין סבר כי התכלית לאדם להיות שש ושמח; והשיב לו ר' אבהו כי זה רק צורך לעבודה ולא התכלית".
[ובהמשך: "בא ר' אבהו והכה על קדקדם שלא כן הדבר, רק כמו נוד לשאוב בהם מים; ואם יהי' לאיש נוד מוכן, אבל לא ישאב בו מים, רק יעמידנו אצלו ריקם, ימות בצמא; כן הוא זה, שהנפש תשאר ריקה ונעורה ותלך לאבדון, ולא תועיל לה השמחה והששון שהיה לה בעודה בזה העולם, וכמו שמסיים שלמה המלך עליו השלום ספר קהלת, 'את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם'"].
[ועיין עוד בשם משמואל הנ"ל, שמסביר גם את המחלוקת המובאת קודם לכן בגמרא בין שני המינים, האם שמחה עדיף או ששון עדיף].