הפטרת יונה: הקשר בין הרחמים על צמח הקיקיון לבין הרחמים על אנשי נינווה

ספר יונה ומסר הקיקיון

רקע – ספר יונה ומעשה הקיקיון

ספר יונה, שנוהגים לקרוא במנחה של יום כיפור, מתאר את ניסיונו של יונה להימנע בכל דרך מלהביא את בשורת התשובה לאנשי נינווה.

תחילה הוא בורח לים כדי להימלט מהנבואה; כשפורצת סערה ומאיימת להטביע את האנייה, הוא "נרדם" בירכתי הספינה, ובכך מבטא את אדישותו ואת חוסר המשמעות שהוא מוצא בעולם שבו ניתנת לחוטאים כאנשי נינווה לפתוח דף חדש.

והשיא מגיע בהמשך, כשהוא מושלך אל היבשה ובעל כרחו נאלץ ללכת לנינווה; כל כולו מתקומם נגד חוסר הצדק במתן האפשרות לאנשי נינווה לחזור בתשובה, עד כדי הכרזה קיצונית שטוב מותו מחייו:

"כי ידעתי, כי אתה א-ל חנון ורחום, ארך אפים ורב-חסד, ונחם על-הרעה, ועתה ה', קח נא את נפשי ממני, כי טוב מותי מחיי!".

במענה לכך, הקב"ה מעמיד את יונה על טעותו בדרך ייחודית:

תחילה, הקב"ה מזמן עבור יונה צמח קיקיון, שיהיה לו צל מעל ראשו ויגן עליו מהשמש הקופחת. יונה שמח על הקיקיון שמחה גדולה, אך אז מכלה תולעת את הקיקיון, והשמש מכה על ראש יונה עד שהוא מתעלף מהשמש ושואל את נפשו למות. אומר לו הקב"ה – אתה חסת על הקיקיון, שלא עמלת בו ובין לילה היה ובין לילה אבד, ואני לא אחוס על נינווה? ובלשון הפסוקים:

"וימן ה' אלוקים קיקיון ויעל מעל ליונה, להיות צל על ראשו, להציל לו מרעתו, וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה.

וימן האלוקים תולעת, בעלות השחר למחרת, ותך את הקיקיון וייבש. ויהי כזרוח השמש, וימן אלוקים רוח קדים חרישית, ותך השמש על ראש יונה ,ויתעלף, וישאל את נפשו למות, ויאמר טוב מותי מחיי.

… ויאמר ה', אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד, ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבוא אדם, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה?".

עד כאן המעשה בתמצית.

התמיהה המתבקשת: ההשוואה לקיקיון לכאורה אינה מובנת ואינה ממין העניין

כל הקורא את הפסוקים תמה, כיצד מעשה הקיקיון מהווה מענה להתנגדותו העקרונית של יונה לקבלת תשובת החוטאים?

ובכלל, כל ההשוואה תמוהה מיסודה: "אתה חסת על הקיקיון… ואני לא אחוס על נינווה…"? וכי יונה באמת "ביקש רחמים על הקיקיון"? והלוא יונה בסך הכול, במילים פשוטות, התעלף מהחום המעיק ושאל את נפשו למות בהעדר צל. מה פשר הטענה, שכשם ש"חס על הקיקיון", כך הקב"ה "יחוס על נינווה"?! מה עניין זה לזה?

עומק המסר במעשה הקיקיון

נראה שהתשובה על כך היא, שמעשה הקיקיון אינו אלא המחשה של עיקרון רחב בהרבה:

כאשר במערכת מסוימת (לדוגמה, מקום עבודה, מוסד לימודים וכו') גורם מסוים אינו ממלא את תפקידו כהלכה או אינו עומד בציפיות (תלמיד, מורה, עובד וכו'), השיקול המרכזי אם לתת לו הזדמנות נוספת או שמא להוציא אותו משורות המערכת, יהיה קשור לערכו ותרומתו הייחודית – ככל שתרומתו למערכת היא חיונית וייחודית יותר, וככל שקשה למצוא לתרומה זו תחליף, כך תגבר הנטייה לתת לו הזדמנויות נוספות גם אם חטא (שהרי אין לו תחליף).

והנה, העולם הוא "מערכת" גדולה. והאמת העמוקה היא שלכל אדם שנברא ב"מערכת" זו, יש ערך ייחודי שאין לאיש מלבדו. לכל אדם יש תרומה לעולם שרק הוא תורם, ולכל אדם יש תכלית שאיש מלבדו אינו יכול להגשים.

[וכבר אמר מי שאמר, "היום שבו נולדת, הוא היום שבו החליט הקב"ה שהעולם חסר בלעדיך"].

אלא שיונה, בתחילת דרכו, אינו בהכרח רואה זאת כך. הוא לא רואה פסול בעולם שבו החוטאים "נפלטים מהמערכת" מבלי שניתנת להם הזדמנות נוספת. ייצאו אנשים אלה – יבואו אחרים, טובים יותר. לכל אדם יש "תחליף".

אך זוהי טעותו הגדולה של יונה. לכל אדם בעולם ערך גדול וייחודי, ועם כל אדם שאובד, חולפים מן העולם ערך ותרומה לעולם, שרק אותו אדם יכול להעניק. ריבוי האנשים בעולם, והסתמיות הפשוטה הנראית לעין, מטשטשת לעתים את הייחודיות של כל פרט ופרט, ואת העובדה שלכל אחד יש תפקיד שהוא ורק הוא יכול למלא.

לפעמים, בעינינו הפשוטות איננו רואים את תרומתו הגדולה של אדם פלוני, והיא מתגלה ובולטת לעין רק כשמתרחשות נסיבות מסוימות: כשפורץ משבר, כשנדרשת דרך חשיבה מסוימת, מיומנות פלונית או הומור מסוים; או כשילד זקוק לעזרה ורק לאותו אדם יש גישה אליו, וכדומה. במצבים אלה, נוטה להתגלות פתאום אותו ערך ייחודי, שלמעשה היה קיים תמיד אך לפעמים נסתר או טושטש מאתנו במציאות הפשוטה של היום יום.

והקב"ה ממחיש זאת ליונה, באמצעות הקיקיון:

רק לפני יום או יומיים, אם היו שואלים את יונה מה דעתו על כריתת צמח הקיקיון, הוא היה מן הסתם משיב באדישות;

והנה כעת, בנסיבות שנוצרו, יונה מוכן לתת הכול כדי שהקיקיון יתקיים. פתאום מתגלה שלצמח הקיקיון יש תרומה נדירה שלא תסולא בפז, ויונה אינו מוכן להחליף אותו בשום דבר אחר.

ואם כך ביחס לקיקיון, צמח פשוט שבין לילה היה ובין לילה אבד, קל וחומר כך ביחס לעולם החיים: כל אדם נושא ערך ייחודי, גם אם לא תמיד אנו רואים זאת בעיניים פשוטות.

הענקת ההזדמנות הנוספת משקפת את הערך הגדול שהקב"ה רואה בכל אחד ואחד מבאי עולם.

*

שנזכה בעז"ה למצוא את תכליתנו הייחודית ולהגשימה במלואה,

גמר חתימה טובה