שאלה:
לקראת סוף הלל, החל מהפסוק "אודך כי עניתני", אנו אומרים כל פסוק פעמיים. מהו המקור ומה הטעם לכך?
תשובה:
א. המקור לכפל הפסוקים
המקור למנהג לכפול את הפסוקים, הוא במסכת סוכה, שם אומרת המשנה (דף לח ע"א) "מקום שנהגו לכפול, יכפול", ומוסיפה על כך הגמרא (דף לט ע"א), שהכפלת הפסוקים היא החל מהפסוק "אודך" (כלשון הגמרא: "מוסיף לכפול מאודך ולמטה"). וכן מצוטטת משנה זו במסכת פסחים דף קיט (סוף עמוד א' ותחילת עמוד ב'), ובהמשך הגמ' מובאים דברי אביי, "מוסיף לכפול מאודך ולמטה".
ב. הטעם להכפלת הפסוקים על פי רש"י
רש"י שם במס' סוכה, מסביר את הטעם להכפלת הפסוקים כך: החל מתחילת המזמור (המזמור פותח במלים "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו") אנו מוצאים שבכל פסוק ישנן כפילויות מסוימות ודברים החוזרים על עצמם. למשל, הפסוק "הודו לה' כי טוב", חוזר על עצמו בתחילת המזמור ובסוף המזמור (לקראת סוף הלל); וכן הפסוק "יאמר נא ישראל", ג"כ חוזר על עצמו (שהרי אנו אומרים כמה פעמים "יאמר נא..", "יאמרו נא"); וכן בהמשך, בפסוק "מן המצר קראתי י-ה", יש כפל לשון ("קראתי י-ה… ענני במרחב י-ה"). וכך גם בפסוקי ההמשך יש מילים רבות החוזרות על עצמן ("ה' לי- ה' לי…"; "טוב לחסות – טוב לחסות…"; "ימין ה' – ימין ה'…" וכו'). ורק מהפסוק "אודך כי עניתני" ואילך, אנו מוצאים פסוקים מסוימים שאין בהם כפילויות. ולפיכך, מ"אודך" ואילך נוהגים לכפול את הפסוקים ולאומרם פעמיים, וכך נוצר מצב שבכל הפסוקים ישנן כפילויות (הערה: עדיין צריך ביאור, מה העניין לכפול, כאשר בעל המזמור עצמו לא ראה לנכון לכפול, וצ"ע).
ג. הטעם להכפלת הפסוקים על פי רשב"ם ואחרים
הרשב"ם במסכת פסחים קיט ע"ב מבאר טעם אחר להכפלת הפסוקים: "ולי נראה, משום כבוד ישי ושמואל ודוד ואחיו, שאמרוהו מאודך ולמטה, כדאמרן לעיל, כופלין אותו". כלומר, מאחר שהפסוקים מ"אודך" ואילך נאמרו לא רק על ידי דוד אלא גם על ידי אביו ישי, ועל ידי אחיו, ועל ידי הנביא שמואל, משום כבודם כופלים פסוקים אלה.
וכוונת רשב"ם בכך היא למה שמבואר שם בפסחים קיט ע"א, שהפסוקים הללו נאמרו על ידי דוד ועל ידי ישי ועל ידי שמואל ועל ידי אחיו של דוד, בעת שנבחר דוד למלכות: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, 'אודך כי עניתני' אמר דוד; 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה' אמר ישי [דהיינו, ישי אמר על דוד 'אבן מאסו הבונים', וכפי שמבאר שם רשב"ם, 'זה דוד, שהיה צעיר באחיו ורועה']; 'מאת ה' היתה זאת' אמרו אחיו [ומפרש רשב"ם שהראיה היא מכך שהמשך הפסוק הוא בלשון רבים – 'היא נפלאת בעינינו']; 'זה היום עשה ה" אמר שמואל [וכפי שפירש רשב"ם, 'שמואל היה מתנבא שסופן לגיל ולשמוח בו שיושיעם מאויביהם']; 'אנא ה' הושיעה נא' אמרו אחיו [כלומר, האחים ביקשו שה' יעשה ישועות ע"י דוד]; 'אנא ה' הצליחה נא' אמר דוד [שיצליח במלכותו – רשב"ם]; 'ברוך הבא בשם ה" אמר ישי; 'ברכנוכם מבית ה" אמר שמואל; 'אל ה' ויאר לנו' אמרו כולן; 'אסרו חג בעבותים' אמר שמואל [ופירש רשב"ם – 'הביאו זבחים ושלמים הרבה לשמוח ומתן דמן למזבח']; 'אלי אתה ואודך' אמר דוד; 'אלוקי ארוממך' אמרו כולן". ומשום כך, אומר הרשב"ם, כופלים פסוקים אלה, כדי לחלוק כבוד לדוד ולישי ולאחים ולשמואל.
ומעין זה מבואר בדברי הרא"ש שם במס' סוכה (וכן הוא במרדכי, במעט תוספת, כמובא שם בקרבן נתנאל על הרא"ש), אך במעט הבדל: לפי האמור שם, הכפילות לא נועדה דווקא "לחלוק כבוד" לאומרים אלא פשוט ליצור היכר בין שאר המזמור לבין חלק זה, כדי שנדע שחלק זה לא נאמר רק על ידי דוד. לפיכך נהגו לכפול, ומצאנו שכפל פסוקים מהווה היכר, כשם שכופלים את הפסוק "כל הנשמה תהלל י-ה" בסוף פסוקי דזמרה, כדי לעשות היכר שעד כאן פסוקי דזמרה.