דברי תורה לשבת חול המועד סוכות

[מתוך קריאת התורה לשבת חול המועד סוכות] –

וראית את אחורי, ופני לא יראו (שמות לג, כג)

מה הפירוש “וראית את אחורי ופני לא יראו”, ומה הקשר בין אמירה זו לבקשת משה לעיל, “הודיעני נא את דרכיך”?

בדרך דרש, רגילים להסביר זאת כך:

משה ביקש לדעת את דרכי הבורא, מפני מה אנו רואים צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, וזוהי בקשתו “הודיעני נא את דרכיך”, הסבר לי את דרכיך, שלפעמים נראות כה נסתרות (כך מבואר במס’ ברכות דף ז, שזו הייתה בקשתו).

ואומר לו הקב”ה על כך, “וראית את אחורי” – יש מאורעות שניתן להבינם רק בדיעבד, במבט לאחור ולאחר שחלף זמן רב; מאורעות שנראים בזמן התרחשותם כאקראיים וחסרי פשר, ואף נעדרי צדק, עשויים להתברר בחלוף שנים רבות כבעלי סיבה וכחלק מתכנית. כך, למשל, אירע במגילת אסתר: אירועים שהיו נראים אקראיים, התבררו לבסוף כחלק מתכנית  מקיפה ורחבה.

וכך כותב החתם סופר על פסוק זה –

“יש לומר על פי רמז, הנה אנו רואין כמה דברים, סיבות מסיבות שונות, הנעשים בארץ מתחת, אשר אנו מתמיהים למה עשה השם יתברך ככה; אבל לאחר רבות הזמן, אנו רואים ומבינים למפרע הכול… כי כולם היו הכנות… וכאשר היתה בנס פורים, הריגת ושתי ולקיחת אסתר וכל הסיבות שהסביבו לדבר הזה, והכול היה הכנה להצלת ישראל; אבל קודם שנעשה פתגם המלך, אין אנו מבינים, רק מאמינים כי בלי ספק לא דבר ריק הוא, רק ממנו טעם הדבר כמוס ונעלם; וזה האמונה, טובה גדולה הוא לנו, כי מקבלין שכר על האמונה; וזה ‘וראית את אחרי’, לאחר שנעשה תכלית הדבר, תראה ותבין למפרע מה שהיה ומה שנעשה, אבל ל’פני לא יראו’, קודם עשיית הדבר לא יראו ולא יבינו תכליתו, וזה ופני לא יראו”.

ומסכם זאת יפה הרב משה שיינפלד (ראה דבריו במלואם כאן):

“את הפנים – קדימה, לא תוכל לראות, העתיד נסתר מעיני האדם; אולם ‘וראית את אחורי’ – לאחר האירוע – לאחר זמן, תוכל להבין היטב את מהלך העניינים. לאחר זמן זה יכול להיות אחרי שעה, אחרי יום, אחרי חמש שנים, ופעמים רק לאחר המוות”.

שלוש פעמים בשנה יֵראה כל זכורך את פני האדון ה’ אלוקי ישראל… ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לֵראות את פני ה’ אלוקיך (שמות לד, פס’ כג-כד)

המפרשים דנים, מדוע דווקא במצווה זו מכונה הקב”ה בלשון הייחודית “האדון ה'”? [וכך גם לעיל בשמות כג, יז, כשהתייחסה התורה למצוות עליה לרגל, גם שם נאמר “אל פני האדון ה'”; שוב חוזר הביטוי “האדון ה'” בהקשר של מצוות ג’ רגלים].

שאלה נוספת: כידוע, מהמילים “ולא יחמוד איש את ארצך” האמורות כאן בפסוקים, דרשו חז”ל (פסחים דף ח ע”ב) שרק מי שיש לו קרקע מצווה לעלות לרגל, ואילו מי שאין לו קרקע, אינו מצווה (כי המילים “ולא יחמוד איש את ארצך” מתייחסות לאדם שיש לו קרקע). והנה, לכאורה דרשה תמוהה היא – מה הטעם לחלק בין מי שיש לו קרקע למי שאין לו קרקע? ובכלל, הרי הפסוק “ולא יחמוד איש את ארצך” אינו חלק מהמצווה, אלא הבטחה של הקב”ה, להרגיע את מי שחושש לגורל אדמתו שהוא משאיר מאחוריו בזמן שהוא עולה לרגל, אך היכן נרמז כאן שהפסוק פוטר מן המצווה את כל מי שאין לו קרקע?

ראיתי בספרו של הרב יצחק מירסקי, “הגיוני הלכה” (חלק ב’, עמ’ 96-99), שמבאר יפה את הדברים, על פי ניתוח הטעם והתכלית של מצוות העליה לרגל. ואצטט מתוך דבריו:

“מצוות עלייה לרגל, תכלית יש לה, וביארוה המפרשים.

וכמוסיף עליהם, נראה לבאר מצווה זו על פי הזמן בשנה שציוותה התורה לקיימה. מתי מצווה לעלות לרגל? בתקופת האביב, בתקופת הקציר ובתקופת האסיף. זה הזמן שאדם עוסק בקרקעותיו וביבולו.

עיסוקו באלה הדברים יכול שיכניס בלבו הרגשה של אדנות על הקרקע, שהוא אדוניה, ואין לה אדון חוץ ממנו. על כן ביקשה התורה שיכיר אדם שלא הוא אדון הקרקע, אלא הקב”ה הוא אדון הקרקע כי לו הארץ.

לשם כך נתנה התורה מצוות עלייה לרגל. ומה יש בעלייה לרגל? שיניח אדם את שדותיו וביתו ושאר קנייניו ויעלה לירושלים, ולא יהא חושש להם, בזה הוא מודיע כי יש אדון לארץ, ביד האדון הפקיד אותה, והוא יחזירנה לו שלמה.

ואמר הנצי”ב (הכוונה לדברי הנצי”ב בפירושו העמק דבר, על שמות כג, יז), שלכן קראה התורה במצווה זו לקב”ה ‘אדון’, מה שלא נקרא כן בכל התורה כולה… ללמדך שהוא אדון הקרקע”.

כלומר, במצווה זו מראה האדם שהוא אינו האדון הבלעדי על הקרקע, אלא הקב”ה. ולכן נאמר “האדון ה'”.

וממשיך המחבר להסביר באמצעות יסוד זה, גם את השאלה השנייה לעיל, מדוע מי שאין לו קרקע פטור מעליה לרגל :

“כיוון שראינו שתכלית מצוות עליה לרגל זו ההכרה באדנות ה’ על הקרקע, נוכל ליתן טעם למה מי שאין לו קרקע פטור מעליה לרגל… ולכאורה כתוב זה קשה, שהבדיל בין עשירים לעניים, בין בעלי קרקעות לאלה שאין להם קרקע, שאלה חייבים במצווה ואלה פטורים. אלא כיוון שעיקר המצווה שיהא אדם מפקיר רכושו ביד האדון ה’ כדי להגיע לתכלית שה’ הוא אדון הקרקע, לפי זה אין חייב במצווה זו אלא מי שיש לו קרקע, אבל מי שאין לו קרקע אין תכלית לעלייתו”.

ועוד הוא ממשיך, שלפי זה מוסבר גם דבר נוסף. במקומות שונים דורשים חז”ל, שבשכר שדחה אברהם אבינו את הצעת מלך סדום לתת לו רכוש, וסירב לקחת “מחוט ועד שרוך נעל” (בראשית יד, כא), זכו עם ישראל לקבל מצוות שונות (עיין בראשית רבה, פרשה מג, וכן גמ’ במסכת סוטה דף יז); ובמדרש מבואר, שאחת המצוות שישראל זכו להן בזכות סירוב אברהם, היא מצוות עליה לרגל (בראשית רבה, פרשה מג – “ועד שרוך נעל, אלו פעמי רגלים…”). והקשר בין הדברים הוא כך (בלשון המחבר):

“מעתה יתפרשו דברי המדרש שהבאנו למעלה. בזכות שאמר אברהם למלך סדום ‘אם מחוט ועד שרוך נעל’… זכו ישראל לשלוש רגלים… לפי שצד שווה יש בין סירובו של אברהם ליקח מאומה ממלך סדום ובין מצוות עליה לרגל. אברהם אמר למלך סדום ‘אם מחוט ועל שרוך נעל’… מה משמעות סירובו? שהכיר אברהם שהקב”ה הוא אדון כל הרכוש. ואמרו בגמרא (ברכות ז ע”ב) על אברהם אבינו, שהיה ראשון שקראו לקב”ה אדון, וההכרה שהקב”ה הוא אדון כל הקניינים, היא מן הכוונה הכלולה במצוות עלייה לרגל”.

[ואוסיף על כך, שלפי זה ניתן אולי להבין מדוע חוזר כאן הקב”ה על ציוויים אלה למשה לאחר מעשה העגל והסליחה עליו; שהרי לפי פשוטו קשה, מדוע בחר הקב”ה לחזור כאן דווקא על ציוויים אלה ולא על אחרים? ניתן להבין מדוע חוזר הקב”ה על הציווי “אלוהי מסכה לא תעשה לך”, אך מדוע לחזור על עניין שלושת הרגלים? (ועיין בספורנו על פסוקים יז-יח, המסביר את הקשר לכל המצוות כאן). אלא שמצווה זו מבטאת אמונה בקב”ה, שהיא להיפך מהעדר האמונה שאפיין את חטא העגל.

כי אוריש גויים מפניך, והרחבתי את גבולך, ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה’ אלוקיך שלוש פעמים בשנה (שמות לד, כד)

מדוע מזכירה כאן התורה את העובדה שהקב”ה הוריש מפנינו את הגויים והרחיב את גבולנו (“כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבולך”) ומה עניין זה לכאן? והרי ניתן להתחיל את הפסוק מההבטחה עצמה – “ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה’ אלוקיך…”.

המלבי”ם מבאר (מובא בבהירות גם בספר הגיוני הלכה הנזכר לעיל), שהכתוב מנה כאן שלוש סיבות אפשריות, מדוע יחשוש האדם שבזמן העלייה לרגל ישתלטו אחרים על אדמתו:

האחת, “כי אוריש גויים מפניך” – העמים שישבו בארץ ישראל, ועזבוה מפני ישראל, עיניהם נשואות תדיר להזדמנות להשיב לעצמם את אדמותיהם.

השניה, “והרחבתי את גבולך” – ארץ ישראל תהיה רחבה וטובה, ולכן רבים הגויים שיחפצו בה.

והשלישית, “בעלותך לראות את פני ה’ אלוקיך” – העולים לרגל משאירים את ביתם וקרקעותיהם מאחוריהם ועולה לרגל, וחוששים שהדבר יגביר את הפיתוי לאחרים להשתלט על אדמותיהם.

וכנגד כל אלה מבטיח הקב”ה, “ולא יחמוד איש את ארצך”.

[לדברי תורה נוספים לחג הסוכות לחץ כאן]