1

דברי תורה לפרשת תזריע

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב, ג)

בשונה מכל מצווה, שמברכים עליה רק ברכה אחת, על מצוות המילה מברכים שתי ברכות: האחת, “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות מילה”, והשנייה, “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”.

וכבר דנו המפרשים, מדוע באמת נשתנתה דווקא מצווה זו, שמברכים עליה שתי ברכות? וניתנו לכך הסברים שונים[1].

בעל ערוך השולחן (יורה דעה, רסה) מסביר את הדברים כך:

הברכה הראשונה (“אשר קדשנו… וציוונו על המילה”) היא ברכת המצוות רגילה, כמו שאנו מברכים על כל המצוות; וכשם שמברכים “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים” וכד’, כך מברכים “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה”;

ואילו הברכה השנייה (“להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”), היא כבר עניין נוסף; זוהי ברכת הודאה שאותו נושא התינוק לקב”ה (דהיינו, האב נושא הודאה בשם בנו התינוק); ועל מה ההודאה? על כך שזכה להיכנס תחת כנפי השכינה, בדומה לאברהם אבינו שכרת עמו הקב”ה את הברית בשעתו, ולכן מברך האב בשמו (התינוק עצמו אינו יכול לשאת ברכה כי אינו מדבר עדיין, ואנו עושים זאת בשמו).  “אשר קדשנו… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”.

ובלשונו – “וזהו כאילו התינוק היה מברכה… ולא על עצם המילה מברכין ברכה זו, אלא שע”י מצוה זו נכנס נפש זה תחת כנפי השכינה, ונכנס בברית כלל ישראל, שזהו בריתו של אברהם אבינו שהקב”ה כרת עמו ברית זה. ולכן משיבין העולם, ‘כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה וכו’, כלומר שעיקר ההכנסה תחת כנפי השכינה הוא תורה ומעשים טובים, לכן מברכין אותו שיגיע לכלל זה, ואגב אומרים ‘לחופה’ ג”כ, וגם זהו מצוה…”.

***

לפי ההסבר הנ”ל של בעל ערוך השולחן, ניתן ליישב גם שאלה ידועה אחרת:

הרמב”ם בפירושו למשניות (במס’ חולין בסוף פרק שביעי) כותב שמאז שניתנה התורה, משם ואילך קיום המצוות שלנו הוא אך ורק מכוח מתן תורה, ולא על סמך ציוויים שנאמרו לאבות לפני מתן תורה; ומביא הרמב”ם כדוגמה לכך את מצוות מילה, שאין אנו מקיימים אותה כי אברהם נצטווה בה, אלא כי כך נצטווינו בסיני (והרמב”ם מכנה יסוד זה “עיקר גדול”). וכבר הקשו על כך המפרשים, אם כך הדבר, מדוע אנו מברכים בברית המילה “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו“? הרי נוסח זה סותר לחלוטין את יסוד הרמב”ם, המדגיש שקיום המצווה אינו מכוח הציווי לאברהם, אלא מכוח המצווה שקיבלנו בהר סיני?!

אך לפי הסברו הנ”ל של ערוך השולחן, השאלה אינה קשה, כי הברכה “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו” איננה כלל ברכה על עצם מצוות המילה; אדרבה, כאמור לעיל, על עצם ברכת המילה מברכים רק “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה”, בלי להזכיר כלל את אברהם (בדיוק כדברי הרמב”ם), והברכה הנוספת איננה כלל ברכת המצוות, אלא רק ברכת הודאה; וההודאה היא בוודאי על כך שזכה להיכנס תחת כנפי השכינה, וזיכה אותו הקב”ה לכך כשם שזכה אברהם אבינו בשעתו.

ובן יונה או תור לחטאת (יב, ו)

כלומר, היולדת מביאה לקרבן “בן יונה או תור לחטאת” (“בן יונה” ו”תור” הם שני מינים שונים, ויכולה היולדת לבחור להביא אחד מהם, או תור או בן יונה).

והנה, תמיד מקדימה התורה תורים לבני יונה (“שתי תורים או שני בני יונה”), ואילו כאן הקדימה התורה בן יונה לתור (“בן יונה או תור לחטאת”). מה טעם הדבר?

כותב על כך בעל הטורים: “בכל מקום מקדים תורים לבני יונה חוץ מכאן, לפי שאינו מביא אלא אחד, שאם ימצא יונה לא ייקח תור, לפי שבן זוגו של תור מתאבל עליו”.

פירוש הדברים: דרך התור להתאבל ולהצטער על בן זוגו כשלוקחים אותו ממנו. ולכן עדיף לקחת בן יונה מאשר תור, כי בלקיחת התור מצטער בן הזוג שנשאר; ואם כן, מדוע בדרך כלל כן מקדימה התורה תורים לבני יונה? כי יש לשים לב לכך, שבשאר קרבנות העוף חוץ מיולדת, הכלל הוא שמביאים שני עופות מאותו מין (דהיינו, עליו להביא שני תורים, או שני בני יונה); וכשלוקחים שני עופות, לא מתעוררת בעיית ההפרדה (כי יכול לקחת את העוף ובן זוגו, וכך לא מתאבל בן הזוג הנשאר); ולכן יש להעדיף תורים, שהם מין משובח יותר; אך ביולדת, כאן הרי מצווה התורה להביא רק עוף אחד (“בן יונה או תור לחטאת”). וכשלוקחים עוף אחד ומשאירים את האחר, יש להעדיף לקחת בן יונה, כי תור כאמור מצטער על בן זוגו שלקחוהו.

[ומסיים הרב בידרמן ב”באר הפרשה” (עמ’ ח’ הערה טו) – “והרבה יש להתעורר, כי אם עדיף להביא קרבן פחות ערך מאשר לצער ‘תור’, קל וחומר כמה יש לנו להיזהר שלא לצער בני אדם”].

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת (יג, ב)

ידועים דברי חז”ל (ערכין דף טז ע”א) שהנגעים באים בגין עוון לשון הרע.

מדוע דווקא נגעים? ראיתי ב”באר הפרשה” לרב בידרמן (תזריע, תשפ”ב, עמ’ ב’ הערה ב’) רעיון נחמד בעניין זה –

“יש שנתנו טעם לשבח מדוע לוקה המספר לשון הרע בנגע צרעת, לרמז לאדם שילמד לקח מנגע הצרעת, מה הנגוע בצרעת ירבה לחכך את עצמו עוד ועוד, ולרגע נראה לו שמיטיב לעצמו ומרגיע את כאבו, אבל באמת אינו אלא גורע לעצמו, וככל שירבה להתחכך יזיק לעצמו יותר ויותר. כיוצא בזה ממש המדבר לשון הרע, נדמה לו שבדיבוריו הרעים על חברו ירוויח לעצמו, אך באמת אינו אלא כמתחכך בבשרו שאינו מועיל אלא מזיק לעצמו” [דהיינו, דיבורי לשון הרע, בדומה לגירוד הצרעת, מסבים הנאה מסוימת לאדם בטווח הקצר, אך בטווח הארוך הם הרסניים, לא רק לזולת אלא גם לאדם עצמו, וזהו הדמיון בין הדברים].

וטהרו הכהן (יג, לז)

כידוע, על מנת לטמא או לטהר בנגעים, יש צורך באמירה מפורשת של הכהן, ואפילו אם ישראל תלמיד חכם יודע בבירור שהנגע טמא (או טהור) אין הוא יכול בעצמו להחליט לטמא או לטהר, אלא מורה לכהן והכהן הוא שאומר טמא או טהור [כלשון חז”ל בספרא: “אין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד? חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן, אף על פי שוטה (כלומר יש צורך בכהן אף אם הוא שוטה), אמור ‘טמא’, והוא אומר ‘טמא’, אמור ‘טהור’ והוא אומר ‘טהור’].

והנה, כלל זה (שהטומאה והטהרה נקבעים ע”פ דיבור הכהן דווקא) קיים רק בטומאת נגעים ולא בטומאות אחרות. וצריך הסבר, מדוע באמת שונה טומאת נגעים, שדווקא היא תלויה בדיבור הכהן?

בטעם הדבר כותב הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי, בספרו “קריינא דאיגרתא”: “מצינו טומאת מצורע שאני (=שונה) מכל טומאות שבעולם, שעל ידי המעשה בלבד נטמא… מה שאין כן מצורע, שאינו נטמא ע”י גוף הנגע, עד שיטמאנו הכהן או יסגירנו. ואפשר דהוא מידה כנגד מידה, לפי שהנגעין באין על לשון הרע, דהיינו חטא הדיבור, לפיכך טומאתו על ידי דיבור“.

ונראה שעומק הדבר הוא, שאדם המדבר לשון הרע או חוטא בחטאי דיבור אחרים, סבור שהדיבור הוא דבר של מה בכך, וזהו שורש חטאו. הוא אינו מפנים את עוצמתו של הדיבור, עד כמה בכוחו להחריב או לבנות חיים ועולמות. לכן דווקא בהקשר של דיני צרעת, הבאה על לשון הרע, חפצה התורה להמחיש לאדם את כוח הדיבור (ומעין זה מבואר בחפץ חיים על התורה).

***

לעניין השאלה מדוע דווקא הכהן הוא שנבחר להתעסק עם הנגעים ולקבוע את טומאת האדם וטהרתו, ראיתי הסבר יפה בספר “שבת שלום חני” (דברי תורה שנאמרו על ידי גיסתי ז”ל על סדר הפרשיות):

הכהן, הוא זה שתפקידו לברך תמיד את ישראל בברכת כהנים, מתוך אהבה אליהם (“וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה”).

כל ביקורת, וכך גם כל קביעה ביחס לאדם כי הוא טמא/ חוטא, צריכה תמיד לבוא מתוך אהבה, מתוך לב אוהב ומברך, ולא מתוך כעס, שנאה, או שליליות. ולכן, דווקא הכהן, שמברך תדיר את ישראל ורואה את טובתם לנגד עיניו, הוא זה שנבחר לקבוע את הטומאה והטהרה של אדם.

והצרוע אשר בו הנגע… וטמא טמא יקרא (יג, מה)

מה הפירוש “טמא טמא יקרא”? בגמרא (מסכת שבת דף סז ע”א) מבואר, שהכוונה היא שיודיע המצורע את צערו ברבים, ויבקשו עליו רחמים. ועוד מוסיפה הגמרא שם ללמוד מכאן, שמי שיש לו אילן שפירותיו נושרים, יצבע אותו ב”סיקרא” (צבע אדום), וכך יבחינו בו אנשים ויבקשו רחמים.

ומכאן למדו בעלי המוסר שגם ל”תפילה קטנה” של עוברי אורח יש חשיבות רבה, וכפי שמובא ב”באר הפרשה” (עמ’ ד’) –

“מכאן למד הגאון רבי יחזקאל לעווינשטיין זצ”ל (ועוד בעלי מוסר), ‘הלכות גדולות’ בהלכות התפילה, שהרי יש להקשות, וכי כוונת הגמרא שיכריזו הציבור על ‘יום תפילה רבתי’ לביטול הגזירה הקשה על שלמות העץ, פשיטא שלא, אלא הכוונה, שבראות עוברי אורח אילן הצבוע כאות וכסימן שהאילן אינו בבריאותו השלמה ופירותיו נושרים ואינם ‘ברי קיימא’, יפטירו ‘תפילה קצרה’ תוך כדי הילוכם – שיחדש הקב”ה ימי האילן כבראשונה, ותו לא. נמצאנו למדים שאף בקשה קטנה כזו לתפילה תיחשב, ושלא יאמר אדם, בכדי להתפלל, עלי להתפלל תפילה גדולה ומרובה והרי לזה אין פנאי וסיפק בידי, א”כ לא אעשה מאומה, לא כן היא דרכה של תורה ותפילה, אלא על האדם להחשיב כל תפילה קטנה, אף תפילה הנאמרת בסמוך לעץ ברחובה של עיר”.

אגב כך מביא שם המחבר (בהערה ז’) סיפור נחמד אודות הגר”ח קנייבסקי זצ”ל בענייני תפילה. מקור הסיפור הוא בספר מנחת תודה לרב הוניגסברג, עמ’ שפז, ואביא את הדברים כלשונם ב”מנחת תודה”:

“מעשה שאחד סיפר, שהיה פעם שבא לרבינו אינסטלטור הביתה לתקן. רבינו מיד יצא אליו ואמר לו ‘ביומו תתן שכרו’ ושילם לו; אח”כ הוסיף לו רבינו, בוא ואשאל אותך משהו, איך אתה מתפלל בימים נוראים על פרנסה, וכי אתה מבקש שיהיה סתימות ותקלות אצל כולם? הלה שתק. אמר לו רבינו, בוא ואגיד לך כיצד תתפלל; התפילה צריכה להיות, שמי שנגזר עליו צער ויסורים, שזה לא יהיה בגוף או ברוחניות, ולא ילך רק [=אלא] על פיצוץ בצינור, וכך כולם ירויחו – הם ירויחו ואתה תרויח”.

**

אגב כך ראוי להביא מעשה נוסף מהגר”ח קנייבסקי זצ”ל, המובא בבאר הפרשה הערה כד:

“וידוע שהיה הגר”ח קנייבסקי עסוק שעות רבות במשך היום לקבל קהל לברכה עצה ותושיה וכו’, ותמיד כשגמרו, היה שואל את אנשי הבית האם נשאר מישהו בחוץ שעוד לא נכנס. פעם שאלוהו, הרי ידוע כמה יקר כל רגע ורגע בעיני מרן, לנצלו לעסק התורה, כיצד נותן מעצמו כ”כ הרבה זמן לכך? ענה הגר”ח, אבי זצ”ל היה אומר, לעולם אין האדם יודע ממה הוא חי… אולי רק ממסירותו לאחרים”.

[ובהערה שם מוסיף הרב בידרמן – ידועים דברי הגמרא במס’ ראש השנה דף יח ע”א, שרבה ואביי היו מבית עלי, ולפיכך נגזר עליהם למות בחורים; ואף על פי כן, לא מתו בהיותם בחורים, בזכות מעשיהם: רבה שעסק בתורה, חי ארבעים שנה, ואביי שעסק גם בתורה וגם בגמילות חסדים, חי ששים שנה. והקשה הנתיבות שלום, מדוע חי אביי יותר, הרי באותו זמן שעסק בגמילות חסדים עסק רבה בתורה, ומדוע שיפסיד מכך? ותירץ, שאכן אין אדם ‘מפסיד’ מלימוד התורה, אלא שהזמן שאדם עוסק בו עבור רעהו להיטיב עמו לגמול עמו חסד, אינו נחשב מחשבון החיים הקצוב לו (שהרי בזמן החסד הוא אינו מתעסק בענייניו שלו אלא בענייני הזולת), ולכן האריך אביי וחי עשרים שנה יותר].

 

[1] עיין בערוך השולחן (יורה דעה הלכות מילה סימן רסה) המביא מספר הסברים.