וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב, ג)
בשונה מכל מצווה, שמברכים עליה רק ברכה אחת, על מצוות המילה מברכים שתי ברכות: האחת, "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות מילה", והשנייה, "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".
וכבר דנו המפרשים, מדוע באמת נשתנתה דווקא מצווה זו, שמברכים עליה שתי ברכות? וניתנו לכך הסברים שונים[1].
בעל ערוך השולחן (יורה דעה, רסה) מסביר את הדברים כך:
הברכה הראשונה ("אשר קדשנו… וציוונו על המילה") היא ברכת המצוות רגילה, כמו שאנו מברכים על כל המצוות; וכשם שמברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים" וכד', כך מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה";
ואילו הברכה השנייה ("להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"), היא כבר עניין נוסף; זוהי ברכת הודאה הנישאת בשמו של הרך הנולד, לקב"ה (דהיינו, האב נושא הודאה בשם בנו התינוק); ועל מה ההודאה? על כך שזכה להיכנס תחת כנפי השכינה, בדומה לאברהם אבינו שכרת עמו הקב"ה את הברית בשעתו, ולכן מברך האב עבור הילד ברכת הודאה (התינוק עצמו אינו יכול לשאת ברכה כי אינו מדבר עדיין, ואנו עושים זאת בשמו): "אשר קדשנו… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".
ובלשונו – "וזהו כאילו התינוק היה מברכה… ולא על עצם המילה מברכין ברכה זו, אלא שע"י מצוה זו נכנס נפש זה תחת כנפי השכינה, ונכנס בברית כלל ישראל, שזהו בריתו של אברהם אבינו שהקב"ה כרת עמו ברית זה. ולכן משיבין העולם, 'כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה וכו', כלומר שעיקר ההכנסה תחת כנפי השכינה הוא תורה ומעשים טובים, לכן מברכין אותו שיגיע לכלל זה, ואגב אומרים 'לחופה' ג"כ, וגם זהו מצוה…".
***
לפי ההסבר הנ"ל של בעל ערוך השולחן, שהברכה השנייה אינה ברכת המצוות אלא ברכה של הודאה, ניתן ליישב גם שאלה ידועה אחרת:
הרמב"ם בפירושו למשניות (במס' חולין בסוף פרק שביעי) כותב שמאז שניתנה התורה, משם ואילך קיום המצוות שלנו הוא אך ורק מכוח מתן תורה, ולא על סמך ציוויים שנאמרו לאבות לפני מתן תורה; ומביא הרמב"ם כדוגמה לכך את מצוות מילה, שאין אנו מקיימים אותה משום שאברהם נצטווה בה, אלא משום שכך נצטווינו בסיני (והרמב"ם מכנה יסוד זה "עיקר גדול").
וכבר הקשו על כך המפרשים, אם כך הדבר, מדוע אנו מברכים בברית המילה "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"? הרי נוסח זה לכאורה סותר לחלוטין את יסוד הרמב"ם, המדגיש שקיום המצווה אינו מכוח הציווי לאברהם, אלא מכוח המצווה שקיבלנו בהר סיני?!
אך לפי הסברו הנ"ל של ערוך השולחן, השאלה אינה קשה, כי הברכה "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" איננה כלל ברכה על עצם מצוות המילה; אדרבה, כאמור לעיל, על עצם מצוות המילה מברכים רק "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה", בלי להזכיר כלל את אברהם (בדיוק כדברי הרמב"ם), והברכה הנוספת איננה כלל ברכת המצוות, אלא רק ברכת הודאה; וההודאה היא בוודאי על כך שזכה להיכנס תחת כנפי השכינה, וזיכה אותו הקב"ה לכך כשם שזכה אברהם אבינו בשעתו.
ובן יונה או תור לחטאת (יב, ו)
כלומר, היולדת מביאה לקרבן "בן יונה או תור לחטאת" ("בן יונה" ו"תור" הם שני מינים שונים, ויכולה היולדת לבחור להביא אחד מהם, או תור או בן יונה).
והנה, תמיד מקדימה התורה תורים לבני יונה ("שתי תורים או שני בני יונה"), ואילו כאן הקדימה התורה בן יונה לתור ("בן יונה או תור לחטאת"). מה טעם הדבר?
כותב על כך בעל הטורים: "בכל מקום מקדים תורים לבני יונה חוץ מכאן, לפי שאינו מביא אלא אחד, שאם ימצא יונה לא ייקח תור, לפי שבן זוגו של תור מתאבל עליו".
פירוש הדברים: דרך התור להתאבל ולהצטער על בן זוגו כשלוקחים אותו ממנו. ולכן עדיף לקחת בן יונה מאשר תור, כי בלקיחת התור מצטער בן הזוג שנשאר; ואם כן, מדוע בדרך כלל כן מקדימה התורה תורים לבני יונה? כי יש לשים לב לכך, שבשאר קרבנות העוף חוץ מיולדת, הכלל הוא שמביאים שני עופות מאותו מין (דהיינו, עליו להביא שני תורים, או שני בני יונה); וכשלוקחים שני עופות, לא מתעוררת בעיית ההפרדה (כי יכול לקחת את העוף ובן זוגו, וכך לא מתאבל בן הזוג הנשאר); ולכן יש להעדיף תורים, שהם מין משובח יותר; אך ביולדת, כאן הרי מצווה התורה להביא רק עוף אחד ("בן יונה או תור לחטאת"). וכשלוקחים עוף אחד ומשאירים את האחר, יש להעדיף לקחת בן יונה, כי תור כאמור מצטער על בן זוגו שלקחוהו.
[ומסיים הרב בידרמן ב"באר הפרשה" (עמ' ח' הערה טו) – "והרבה יש להתעורר, כי אם עדיף להביא קרבן פחות ערך מאשר לצער 'תור', קל וחומר כמה יש לנו להיזהר שלא לצער בני אדם"].
זאת תורת היולדת, לזכר או לנקבה (יב, ז)
כבר הקשו רבים (עיין למשל משך חכמה ועוד), שפסוק זה לכאורה אינו במקומו הנכון; שהרי המילים "זאת תורת היולדת" היו צריכות להיכתב בסוף פרשת היולדת, לאחר שהתורה מסיימת לפרט מהם הקרבנות שמביאה כל יולדת (יולדת שידה משגת, יולדת שאין ידה משגת וכו'); ואילו בפועל, המילים "זאת תורת היולדת" כתובות דווקא באמצע קרבנות היולדת (כי לאחר הפסוק "זאת תורת היולדת" ממשיכה התורה ומפרטת מהם הקרבנות שצריכה להביא יולדת שאין ידה משגת – "ואם לא תמצא ידה די שה, ולקחה שתי תורים וכו'"), וסדר זה לכאורה תמוה מאוד.
[הסבר שניתן לומר על דרך הפשט: המציאות של יולדת שאין ידה משגת היא מציאות לא שכיחה, ולכן כתבה התורה את המילים "זאת תורת היולדת" לאחר תיאור המציאות השכיחה, של יולדת "רגילה", ולאחר מכן מוסיפה התורה כיצד יש לנהוג במקרה החריג – "ואם לא תמצא ידה וכו'"].
בספר "משולחן רבי אליהו ברוך" (הרה"ג אליהו ברוך פינקל) מיישב כך:
הנה, המילים "זאת תורת" מופיעות גם בקרבנות אחרים, כגון בקרבן חטאת (לעיל ו, יח) וכן בקרבן אשם (לעיל ז, א). ושם כידוע דורשים חז"ל שמילים אלה (זאת תורת וכו') באות ללמד, ש"כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת", וכן "כל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם" (מס' מנחות דף קי ע"א), דהיינו, שגם בזמנים שאין קרבנות, מי שלומד את דיני התורה ביחס לקרבן, כאילו הקריב, ולכך רומזת התורה באומרה "זאת תורת החטאת", "זאת תורת האשם". ולפי זה, גם כאן כשכתוב "זאת תורת היולדת", בא הכתוב ללמדנו שהעוסק בתורת קרבן היולדת, בימינו שאין קרבנות, כאילו יצא ידי חובת קרבן זה.
ולפי זה מובן מדוע כתבה התורה את המילים "זאת תורת היולדת" לאחר קרבנות היולדת שידה משגת, ולא בסוף ממש, לאחר פירוט קרבנות היולדת שאין ידה משגת. כיצד? כי הנה, יש לחקור בשאלה מעניינת – מה הדין בימינו (שאין קרבנות) ביולדת עניה, שאין ידה משגת, האם כדי לעסוק בתורת הקרבן ולהיחשב "כאילו הקריב קרבן יולדת", יש לקרוא את הפסוקים העוסקים בקרבנות יולדת עשירה, או שמא את הפסוקים העוסקים בקרבנות יולדת עניה? מצד אחד היה מקום לומר שיש לקרוא את קרבנות יולדת עניה (כי אילו הייתה בזמן המקדש הייתה מביאה קרבן יולדת עניה), אך מצד שני, יש גם סברה הפוכה, שהקריאה תהיה דווקא בקרבנות יולדת עשירה, שהרי בימינו מאחר שאין צורך להביא את הקרבן אלא רק לעסוק בפסוקים, הרי לעניין זה המצוקה הכספית אינה משפיעה. וכך באמת כתב בעל ה"פנים יפות" (לעיל ו, ז) כמו הצד השני, דהיינו, שיש לעסוק בקרבן עשיר, ולא בקרבן עני. ונמצא לפי זה מובן, מדוע כתבה התורה "זאת תורת היולדת" לאחר קרבן היולדת העשירה; שהרי כאמור, עיקר מה שבאות ללמד המילים "זאת תורת היולדת" וכו', היא את העניין הנ"ל של העוסק בתורת הקרבן כאילו הקריב, ולעניין זהף הפסוקים שיש לעסוק בהם הם פסוקי יולדת עשירה, ולא פסוקי יולדת ענייה.
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת (יג, ב)
ידועים דברי חז"ל (ערכין דף טז ע"א) שהנגעים באים בגין עוון לשון הרע.
מדוע דווקא נגעים? ראיתי ב"באר הפרשה" לרב בידרמן (תזריע, תשפ"ב, עמ' ב' הערה ב') רעיון נחמד בעניין זה –
"יש שנתנו טעם לשבח מדוע לוקה המספר לשון הרע בנגע צרעת, לרמז לאדם שילמד לקח מנגע הצרעת, מה הנגוע בצרעת ירבה לחכך את עצמו עוד ועוד, ולרגע נראה לו שמיטיב לעצמו ומרגיע את כאבו, אבל באמת אינו אלא גורע לעצמו, וככל שירבה להתחכך יזיק לעצמו יותר ויותר. כיוצא בזה ממש המדבר לשון הרע, נדמה לו שבדיבוריו הרעים על חברו ירוויח לעצמו, אך באמת אינו אלא כמתחכך בבשרו שאינו מועיל אלא מזיק לעצמו" [דהיינו, דיבורי לשון הרע, בדומה לגירוד הצרעת, מסבים הנאה מסוימת לאדם בטווח הקצר, אך בטווח הארוך הם הרסניים, לא רק לזולת אלא גם לאדם עצמו, וזהו הדמיון בין הדברים].
שאת או ספחת או בהרת (יג, ב)
בחומש "על התורה" ראיתי, ששמותיהם של הנגעים "שאת", "ספחת" ו"בהרת", מלמדים על דרך הרמז מהם הגורמים העיקריים שבגינם מגיע אדם ללשון הרע המביאה עליו את הנגע:
"שאת": לשון התנשאות וגאווה – הוא מתייחס לזולתו ולסביבתו בהתנשאות ובגאווה ומזלזל באחרים.
"ספחת": לשון הסתפחות, היגררות – יש שהאדם דווקא טוב מיסודו, אך נגרר ונספח לחברה העוסקת בלשון הרע, והופך להיות כמותם (בין אם ע"י לחץ חברתי ובין ע"י שלמד ממעשיהם).
"בהרת": מלשון בהיר ונהיר – הכול אצלו ברור ללא ספקות, הוא יודע הכול, ושופט את הזולת בביטחון רב, ללא לימודי זכות.
ולענ"ד ניתן להוסיף על כך, שהדבר בא לידי ביטוי גם בתיקון החטא ותהליך הטהרה:
בתהליך הטהרה, המצורע לוקח עץ ארז, שני תולעת ואזוב, כמתואר בפרשת מצורע; וכידוע, עץ ארז מורה על גובה וגאווה, ושני תולעת ואזוב הם מינים נמוכים, להראות את תהליך הענווה והתיקון שעובר המצורע מגבוה לנמוך. ובכך מתוקן יסוד ה"שאת".
המצורע יושב בדד, מחוץ למחנה, עם עצמו, ובכך מתוקן יסוד ה"ספחת", ההיגררות.
המצורע מצטווה לומר לכהן בלשון של ספק, "כנגע נראה לי בבית", ולא בביטחון "נגע נראה לי בבית" (ר' בפרשת מצורע, ושם נרחיב בכך. ובכך מתוקן יסוד ה"בהרת".
"מצורע חשוב כמת"
אמרו חז"ל (במסכת נדרים דף סד ע"ב), "מצורע חשוב כמת".
[את הדימוי ל"מת" יש מסבירים מצד הייסורים העוברים על המצורע, או מצד שהחיות חדלה מבשרו; והסבר ידוע נוסף הוא הסברו של הגר"ח שמואלביץ, ולפיו הדימוי ל"מת" הוא מבחינה זו שהמצורע מנותק מבני אדם ויושב בדד (כלשון הכתוב בפרק יג פסוק מו, "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו"), ללא יכולת להעניק, להשפיע ולהיות בקשר עם זולתו].
והנה, עונשי התורה הם תמיד "מידה כנגד מידה", באופן שיש התאמה בין פרטי העונש לבין מהות החטא (שהרי מטרת העונש אינה סתם "להתאכזר" ולהקשות, אלא להעביר מסר לחוטא), ואם כך יש לבאר, מהי המידה כנגד מידה בהשמתו של המצורע במצב של "חשוב כמת"? מה יש במעשהו של המצורע, שהמידה כנגד מידה בעונש לעומת החטא, היא השמתו במצב של "מת"?
[והנה, במסכת ערכין דף טז ע"ב מבארים חז"ל – "הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב..". ובדברים אלה יש כדי להסביר מהי המידה כנגד מידה בעצם עונש הבדידות; אך כוונתנו להראות, שגם ב"מיתה" של המצורע, דהיינו, בהכנסתו למצב של "חשוב כמת", גם בכך יש מידה כנגד מידה].
ראיתי הסבר יפה בספר "על פרשת דרכים" על פרשיות השבוע (רפאל ויינברגר): מי שמשתמש לרעה בכוח דיבורו, מחמיץ למעשה את תמצית החיים. שהרי לב החיים, מותר האדם על הבהמה, הוא כוח הדיבור (ולראיה, על הפסוק בספר בראשית, ב, ז, "ויהי האדם לנפש חיה", מתרגם האונקלוס "רוח ממללא", רוח מדברת; כי עיקר חיותו של האדם, הוא כוח הדיבור שבו). כשהאדם לוקח כוח נשגב זה, שנועד במהותו ללמוד, לעודד, להורות ולחזק, ומשמש בו לרעה ומדבר סרה בזולתו, הוא מחטיא את מהות חייו.
לפיכך, נגזר עליו "להיות כמת", עד שיהרהר במצבו, יבנה נכון את עצמו ואת דיבורו ויחזור למצב "חי".
וטהרו הכהן (יג, לז)
כידוע, על מנת לטמא או לטהר בנגעים, יש צורך באמירה מפורשת של הכהן, ואפילו אם ישראל תלמיד חכם יודע בבירור שהנגע טמא (או טהור) אין הוא יכול בעצמו להחליט לטמא או לטהר, אלא מורה לכהן והכהן הוא שאומר טמא או טהור [כלשון חז"ל בספרא: "אין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד? חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן, אף על פי שוטה (כלומר יש צורך בכהן אף אם הוא שוטה), אמור 'טמא', והוא אומר 'טמא', אמור 'טהור' והוא אומר 'טהור'].
והנה, כלל זה (שהטומאה והטהרה נקבעים ע"פ דיבור הכהן דווקא) קיים רק בטומאת נגעים ולא בטומאות אחרות. וצריך הסבר, מדוע באמת שונה טומאת נגעים, שדווקא היא תלויה בדיבור הכהן?
בטעם הדבר כותב הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי, בספרו "קריינא דאיגרתא": "מצינו טומאת מצורע שאני (=שונה) מכל טומאות שבעולם, שעל ידי המעשה בלבד נטמא… מה שאין כן מצורע, שאינו נטמא ע"י גוף הנגע, עד שיטמאנו הכהן או יסגירנו. ואפשר דהוא מידה כנגד מידה, לפי שהנגעין באין על לשון הרע, דהיינו חטא הדיבור, לפיכך טומאתו על ידי דיבור".
ונראה שעומק הדבר הוא, שאדם המדבר לשון הרע או חוטא בחטאי דיבור אחרים, סבור שהדיבור הוא דבר של מה בכך, וזהו שורש חטאו. הוא אינו מפנים את עוצמתו של הדיבור, עד כמה בכוחו להחריב או לבנות חיים ועולמות. לכן דווקא בהקשר של דיני צרעת, הבאה על לשון הרע, חפצה התורה להמחיש לאדם את כוח הדיבור (ומעין זה מבואר בחפץ חיים על התורה).
***
לעניין השאלה מדוע דווקא הכהן הוא שנבחר להתעסק עם הנגעים ולקבוע את טומאת האדם וטהרתו, ראיתי הסבר יפה בספר "שבת שלום חני" (דברי תורה שנאמרו על ידי גיסתי ז"ל על סדר הפרשיות):
הכהן, הוא זה שתפקידו לברך תמיד את ישראל בברכת כהנים, מתוך אהבה אליהם ("וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה").
כל ביקורת, וכך גם כל קביעה ביחס לאדם כי הוא טמא/ חוטא, צריכה תמיד לבוא מתוך אהבה, מתוך לב אוהב ומברך, ולא מתוך כעס, שנאה, או שליליות. ולכן, דווקא הכהן, שמברך תדיר את ישראל ורואה את טובתם לנגד עיניו, הוא זה שנבחר לקבוע את הטומאה והטהרה של אדם.
והצרוע אשר בו הנגע… וטמא טמא יקרא (יג, מה)
מה הפירוש "טמא טמא יקרא"? בגמרא (מסכת שבת דף סז ע"א) מבואר, שהכוונה היא שיודיע המצורע את צערו ברבים, ויבקשו עליו רחמים. ועוד מוסיפה הגמרא שם ללמוד מכאן, שמי שיש לו אילן שפירותיו נושרים, יצבע אותו ב"סיקרא" (צבע אדום), וכך יבחינו בו אנשים ויבקשו רחמים.
ומכאן למדו בעלי המוסר שגם ל"תפילה קטנה" של עוברי אורח יש חשיבות רבה, וכפי שמובא ב"באר הפרשה" (עמ' ד') –
"מכאן למד הגאון רבי יחזקאל לעווינשטיין זצ"ל (ועוד בעלי מוסר), 'הלכות גדולות' בהלכות התפילה, שהרי יש להקשות, וכי כוונת הגמרא שיכריזו הציבור על 'יום תפילה רבתי' לביטול הגזירה הקשה על שלמות העץ, פשיטא שלא, אלא הכוונה, שבראות עוברי אורח אילן הצבוע כאות וכסימן שהאילן אינו בבריאותו השלמה ופירותיו נושרים ואינם 'ברי קיימא', יפטירו 'תפילה קצרה' תוך כדי הילוכם – שיחדש הקב"ה ימי האילן כבראשונה, ותו לא. נמצאנו למדים שאף בקשה קטנה כזו לתפילה תיחשב, ושלא יאמר אדם, בכדי להתפלל, עלי להתפלל תפילה גדולה ומרובה והרי לזה אין פנאי וסיפק בידי, א"כ לא אעשה מאומה, לא כן היא דרכה של תורה ותפילה, אלא על האדם להחשיב כל תפילה קטנה, אף תפילה הנאמרת בסמוך לעץ ברחובה של עיר".
אגב כך מביא שם המחבר (בהערה ז') סיפור נחמד אודות הגר"ח קנייבסקי זצ"ל בענייני תפילה. מקור הסיפור הוא בספר מנחת תודה לרב הוניגסברג, עמ' שפז, ואביא את הדברים כלשונם ב"מנחת תודה":
"מעשה שאחד סיפר, שהיה פעם שבא לרבינו אינסטלטור הביתה לתקן. רבינו מיד יצא אליו ואמר לו 'ביומו תתן שכרו' ושילם לו; אח"כ הוסיף לו רבינו, בוא ואשאל אותך משהו, איך אתה מתפלל בימים נוראים על פרנסה, וכי אתה מבקש שיהיה סתימות ותקלות אצל כולם? הלה שתק. אמר לו רבינו, בוא ואגיד לך כיצד תתפלל; התפילה צריכה להיות, שמי שנגזר עליו צער ויסורים, שזה לא יהיה בגוף או ברוחניות, ולא ילך רק [=אלא] על פיצוץ בצינור, וכך כולם ירויחו – הם ירויחו ואתה תרויח".
**
אגב כך ראוי להביא מעשה נוסף מהגר"ח קנייבסקי זצ"ל, המובא בבאר הפרשה הערה כד:
"וידוע שהיה הגר"ח קנייבסקי עסוק שעות רבות במשך היום לקבל קהל לברכה עצה ותושיה וכו', ותמיד כשגמרו, היה שואל את אנשי הבית האם נשאר מישהו בחוץ שעוד לא נכנס. פעם שאלוהו, הרי ידוע כמה יקר כל רגע ורגע בעיני מרן, לנצלו לעסק התורה, כיצד נותן מעצמו כ"כ הרבה זמן לכך? ענה הגר"ח, אבי זצ"ל היה אומר, לעולם אין האדם יודע ממה הוא חי… אולי רק ממסירותו לאחרים".
[ובהערה שם מוסיף הרב בידרמן – ידועים דברי הגמרא במס' ראש השנה דף יח ע"א, שרבה ואביי היו מבית עלי, ולפיכך נגזר עליהם למות בחורים; ואף על פי כן, לא מתו בהיותם בחורים, בזכות מעשיהם: רבה שעסק בתורה, חי ארבעים שנה, ואביי שעסק גם בתורה וגם בגמילות חסדים, חי ששים שנה. והקשה הנתיבות שלום, מדוע חי אביי יותר, הרי באותו זמן שעסק בגמילות חסדים עסק רבה בתורה, ומדוע שיפסיד מכך? ותירץ, שאכן אין אדם 'מפסיד' מלימוד התורה, אלא שהזמן שאדם עוסק בו עבור רעהו להיטיב עמו לגמול עמו חסד, אינו נחשב מחשבון החיים הקצוב לו (שהרי בזמן החסד הוא אינו מתעסק בענייניו שלו אלא בענייני הזולת), ולכן האריך אביי וחי עשרים שנה יותר].
[1] עיין בערוך השולחן (יורה דעה הלכות מילה סימן רסה) המביא מספר הסברים.
9 Responses
נפלא ביותר
יישר כוח
תודה ברוך תהיה
אמרו לי לומר דברי תורה בבית כנסת ואני לא בענין מאז שגיליתי אותך אני אומר כל שבת וכולם נהנים והכל ערוך ומסודר בטוב טעם שכל אחד יכול להכין ולומר אז ממש יישר כח יש לך המון זכויות תמשיך כך תודה רבה
משמח מאוד, יישר כוח!
דברים נפלאים כדרכך בקודש!
יישר כוח!
כבר ביקשתי להפסיק את משלוח המייל.
אינו רלוונטי כאשר מגיע לקראת שבת.
אין אפשרות לעיין בד"ת במייל בשבת בניגוד לדפי פרש"ש מודפסים.
לא צריך להתרגש.. מי שלא מתאים לו תמיד יכול ללחוץ על unsubscribe להסרה.
08595875