אלה מסעי בני ישראל (לג, א)
המפרשים דנים, מהי בכלל המטרה של כתיבת המסעות? [ועיין רש”י]
ועוד יש להבין – בפסוק הבא כתוב דבר והיפוכו (מבחינת סדר הלשון), שהרי הפסוק פותח במלים “ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם“, ומסיים בצורה הפוכה, “אלה מסעיהם למוצאיהם“; מדוע שינה הכתוב את סדרו, שהתחיל ב”מוצאיהם למסעיהם” (קודם מוצאיהם ואח”כ מסעיהם), וסיים להיפך, ב”מסעיהם למוצאיהם”, קודם מסעיהם ואח”כ מוצאיהם?
שאלה נוספת – המעיין בסדר המסעות, יראה שיש בו אריכות לשון גדולה, הנובעת מכך שבכל פעם כופלים את תיאור המקום, גם ביציאה וגם בחניה, ואפשר היה לקצר; ולמשל, כתוב “ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני; ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאווה; ויסעו מקברות התאווה ויחנו בחצרות” –הרי אפשר לכתוב בקצרה, “ויסעו מרפידים להר סיני, ולקברות התאווה, ולחצרות”, ובמקום זה כופלים כל מקום גם בחניה וגם לאחר מכן ביציאה, וכך נוצרת אריכות [וכך בכל המסעות].
הספורנו מבאר כך:
המטרה הכללית של תיאור המסעות היא זו – “רצה הא-ל יתברך, שיכתבו מסעי ישראל, להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר כארץ לא זרועה באופן שהיו ראוים להכנס לארץ“. כלומר, המטרה היא לתאר את טלטוליהם ומסעיהם, שלא נשברו למרות הכול והלכו אחרי הקב”ה.
ומוסיף הכתוב ומתאר שני סוגי קושי: לפעמים הקושי הוא “מוצאיהם למסעיהם”, דהיינו, עיקר הקושי הוא בכך שיצאו ממקום טוב ואהוב עליהם, ונאלצו לנדוד למקום פחות טוב (ולכן כאן הקדים הכתוב “מוצאיהם” ל”מסעיהם”, כי עיקר הקושי הוא ב”מוצאיהם”, בכך שנאלצים לעזוב מקום שכבר טוב להם בו), ולפעמים הקושי הוא “מסעיהם למוצאיהם”, דהיינו, גם אם נוסעים למקום טוב יותר, עדיין יש קושי בעצם המסע והנדודים, וביציאה ממקום למקום לפתע פתאום בלי התראה. ובכך מיושב, מדוע פעם מקדים הכתוב “מוצאיהם” ל”מסעיהם” ופעם להיפך, כדי לרמז לשני סוגי הקושי.
ומשום כך, אומר הספורנו, מאריכים הפסוקים בתיאורו של כל מקום גם בחניה וגם ביציאה, כי שניהם קשים, “ובכן נכתב בכל אחד מהם ‘ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני’ כי המסע והחניה היה כל אחד מהם קשה“.
[ועיין ביאור נוסף באור החיים].
ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, ואלה מסעיהם למוצאיהם (לג, ב)
בהערה הקודמת הבאנו את שאלת המפרשים על שינוי סדר הלשון, שפתח הכתוב ב”מוצאיהם למסעיהם” והמשיך ב”מסעיהם למוצאיהם”.
במשלי המגיד מדובנא (“משלי יעקב”) ראיתי שמיישב באמצעות משל (יש שם שני משלים, וכוונתי למשל השני) –
היה אדם אחד שסבל מאוד בביתו אצל אמו החורגת. באחד הימים פגש אביו של אותו בחור משפחה כלילת מעלות, וסיכם עם אותה משפחה שייאותו לקחת את בנו לחתן. האב והבן סיכמו שבעוד שלושה חודשים ייצאו לדרך (אל אותה משפחה מיועדת), ובכל הזמן הזה, “הנער יספור וימנה מספר הימים, מתי יעברו ימי הצער”.
בהגיע הזמן, יצאו האב והבן לדרך, ומדי פעם היו שואלים את העגלון היכן הם. אלא שהבן שאל תמיד “כמה פרסאות הנני רחוק עתה מביתי”, והאב שואל בסגנון הפוך, “כמה פרסאות יש לפנינו עוד לנסוע על [=אל] החתונה”; ושאל הבן את האב, “הבינני נא והורני, מדוע אין שאלות שנינו דומות זה לזה”, כלומר, מדוע אני שואל כמה התרחקנו, ואתה שואל כמה נשאר למקום היעד; והשיב לו האב, שהשוני בשאלות נובע משוני המטרה – “אתה הטבת בשאלתך ואני בשאלתי; אתה לא היית מעולם בעיר פלונית, ואין אתה מכיר את מעלת המחותן ויקרו, ולא את בתו הכלה, בלתי תדע מאומה מהצלחתך אשר קרא ה’ עליך… רק זאת ידעת, כי אתה בורח מפני אשת אביך, לכן אתה שואל כמה פרסאות אתה רחוק ממנה. לא כן אני, אשר נפשי יודעת מאוד להיכן אני מוליך אותך, לכן אני מבקש לדעת מספר המסעות אשר לפני, כי מה לי לחשוב הפרסאות אשר לאחרי?”.
והנמשל – משה ובני ישראל יוצאים ממצרים לכיוון ארץ ישראל; אלא שמשה רבינו הכיר והבין את גודל מעלת ארץ ישראל, ולכן אצלו המצב הוא “ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם“, החישוב הוא בעיקר כמה נשאר עוד לנסוע עד ההגעה לארץ ישראל; אך בני ישראל מבחינתם נוסעים אל ארץ לא נודעת, ומבחינתם העיקר הוא רק “כמה התרחקנו ממצרים”, בה כה סבלנו, ולכן אצלם החישוב הוא “מסעיהם למוצאיהם”, כמה כל מסע מרחיק אותנו ממקום המוצא, ממצרים. ולכן מסיים הכתוב, “ואלה”, כלומר, אצל בני ישראל, שנזכרו בפסוק קודם, החישוב הוא “מסעיהם למוצאיהם”.
[“והנמשל מובן מאוד, כי ישראל, הלא לא היה להם שום ידיעה בארץ ישראל ומעלתה וחשיבותה, רק היו יודעים שבורחים ומתרחקים מארץ מצרים. לא כן משה רבינו עליו השלום, אשר נפשו יודעת מאוד להיכן הוא מוליכן, לכן הוא מונה המסעות אל אשר לפניו. וזהו ‘ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם’, רוצה לומר, הוא עשה חשבון ומנה לפניו, אל המקום אשר הם נוסעים. ואלה (פירוש, ישראל) מסעיהם, הם מנו המסעות מן המקום אשר יצאו“].
ויעל אהרן הכהן… וימת שם… בחודש החמישי באחד לחודש (לג, לח)
אהרן הכהן הוא היחיד בכל התורה כולה, שמוזכר בתורה מתי יום פטירתו – “בחודש החמישי באחד לחודש”, דהיינו, בראש חודש אב.
וראיתי בבאר הפרשה (תשפ”ב) בשם השפת אמת–
“הנה בכל התורה לא מצינו נזכר על שום אחד, אימתי הוא יום פטירתו, ורק באהרן הכהן נזכר שהיה בראש חודש אב (ומוסיף בסוגריים – ותמיד פרשה זו נקראת בסמיכות ליום הילולא דיליה). וצריך לבאר טעמא דמילתא (=את טעם הדבר) ומה נשתנה פטירתו של אהרן משאר שבעה הרועים שעמדו לישראל.
ומבאר הרה”ק השפת אמת זי”ע (תר”ס, ד”ה כתיב), על פי מה דאיתא (=שנמצא) בגמרא (סוטה דף יד ע”א) ‘מפני מה נקבר משה אצל בית פעור, כדי לכפר על מעשה פעור’; והרי שמשה מכפר על המקום השפל. ועל דרך זה יש לבאר שאהרן נפטר בראש חודש אב, להגן בזכותו על הזמן השפל, ובזכותו נזכה לבניין בית המקדש שנחרב מפני שנאת חינם, כי אהרן היה אוהב שלום ורדף שלום.
ונכתב זאת בתורה ללמדנו להיות מתלמידיו של אהרן לאהוב את השלום ולרדוף אחריו ולהרבות באהבת חינם, והזמן מבקש את תפקידו”.
כלומר, ההשפעה השלילית של זמן אב, שבו חרב הבית בגלל שנאת חינם, מתרככת בזכותו של אהרן, שנפטר בזמן זה; כי אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, ההיפך הגמור משנאת חינם.
[ומעשה יפה מובא שם בהערה ל”א: “מעשה באחד, שישב על הארץ וקונן על חורבן הבית; וניגש אליו אחד וביקש עזרתו. אמר לו, המתן לי עד שאגמור את הקינות, אז אתפנה לשמוע את אשר בפיך. נענה לו הרה”ק רבי מאיר מפרימישלאן זי”ע ואמר – מה לך לבכות על החורבן אם בידך לבנותו? עסוק בגמילות חסדים, הרבה באהבת חינם המקרבת את הגאולה, ורק לאחר מכן חזור לבכות על בית מקדשנו ותפארתו שנחרב“. כלומר, בעיסוק בקינות יש מעלה של בכייה על החורבן, אך בגמילות חסדים יש מעלה, שהיא מהווה את הבנייה עצמה של בית המקדש].
ואת הערים אשר תתנו ללויים, את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח, ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר; כל הערים אשר תתנו ללויים, ארבעים ושמונה עיר (לה, ו-ז)
בני ישראל מצטווים כאן להפריש ארבעים ושמונה ערים, מתוך הערים שניתנו להם בנחלה, ולתת אותן ללוויים.
ובגמרא מבואר (במסכת מכות דף י’), שכל ארבעים ושמונה הערים שנמסרו ללויים, שימשו בפועל כערי מקלט להורגים בשוגג.
[בסה”כ היו ארבעים ושמונה ערי מקלט; מתוכן, היו שש ערים ששימשו כערי מקלט עיקריות (ולכן נאמר בפסוק יג’ בהמשך “את שש ערי המקלט”), אך למעשה, גם ארבעים ושתיים הנותרות שימשו אף הן כערי מקלט (ולכן נאמר “ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר”); ומה שהכתוב מפריד ביניהן, הוא משום שישנם הבדלים הלכתיים בין שש הערים לבין שאר ארבעים ושתים הערים, ולמשל, שש הערים קולטות את הרוצח גם אם נכנס לשם בטעות, ואילו שאר ארבעים ושתים הערים קולטות אותו רק אם נכנס לשם מדעת כדי להימלט, כמבואר במסכת מכות (עיין הערה)[1]].
וצריך הסבר, מדוע דווקא ערי הלויים שימשו כערי מקלט?
בספר החינוך, מצווה ת”ח, מובאים שני הסברים לכך:
הסבר אחד – מעלתם וקדושתם של הלוויים (שהם השוכנים בערים אלה) גורמות גם למקום כולו להיות קדוש ונעלה יותר ולכפר על החטא: “ומפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם (-של הלויים), נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם“.
הסבר נוסף – מעלתם וקדושתם של הלוויים גורמות לכך שהלויים לא ישנאו את ההורג בשוגג ולא יתנכלו לו, ואפילו אם ההרוג הוא אחד מקרוביהם: “ועוד טעם אחר בדבר, כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המידות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו הרוצח שינצל אליהם ולא יגעו בו, ואף כי יהרוג אחד מאוהביהם או מגואליהם, אחר אשר בפתע בלא איבה יהרגנו, ועל השבט הזה הנבחר נאמר (דברים ל”ג, ט’), ‘האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו’, כלומר שלא יעשו דבר בעולם זולתי מדרך היושר ועל כיוון האמת…”.
את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען, ערי מקלט תהיינה (לה, יד)
כלומר, שלוש מתוך שש ערי המקלט העיקריות יהיו בארץ ישראל עצמה, ושלוש מעבר לירדן המזרחי.
רש”י במקום מביא את תמיהת הגמרא במסכת מכות (דף ט ע”ב), איך ייתכן שמספר ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי (“עבר הירדן”), שווה למספר ערי המקלט בארץ ישראל עצמה? הרי בעבר הירדן המזרחי היו שניים וחצי שבטים בלבד, ואילו בארץ ישראל היו הרבה יותר, תשעה וחצי שבטים?
ותשובת הגמרא היא (כמובא ברש”י), שבעבר הירדן אמנם היה מספרם מועט, אך מספר הרוצחים שם היה רב (כלשון הגמרא, “בגלעד – נפישי רוצחים”, רבים הרוצחים), ולכן הוצרכו לערי מקלט רבות. ומוסיפה הגמרא פסוק מהנביא, המוכיח שתופעת הרצח והאלימות אכן שכיחה בעבר הירדן (“גלעד, קריית פועלי אוון, עקובה מדם” – הושע ו, ח).
והקשו המפרשים, כיצד יש בכך כדי לענות לשאלה? כלומר, מה הקשר בין ריבוי האלימים והרוצחים בעבר הירדן לבין מספר ערי המקלט? הרי ערי המקלט לא נועדו כלל לאדם הרוצח במזיד ובאלימות, אלא רק להורגים בשוגג! ואם כך, מדוע על ידי שרבו רוצחים (במזיד), יש להרבות בערי מקלט?!
ומיישב המהר”ל, בחיבורו גור אריה, כך: במקום שבו יש ריבוי רציחות והריגות במזיד, כתוצאה מכך ערך חיי האדם הופך להיות זול יותר, פחות מקודש, וממילא אנשים נזהרים פחות בענייני נפשות. לכן, מתרבים גם מקרי ההריגה בשגגה ולפיכך הוצרכו שם לערי מקלט רבות.
[ויש מסבירים את דברי הגמ’ בדרך שונה, כך – מאחר שבעבר הירדן מצויים רוצחים, לכן קל לגואלי הדם (קרוביו של מי שנהרג כתוצאה מן השגגה) לשכור את אותם רוצחים כדי לרדוף אחרי ההורגים בשגגה ולהורגם כנקמה, ולפיכך בעבר הירדן יש צורך בערי מקלט רבות, כדי שיהיו זמינות מיד להורג בשוגג, כדי להינצל (מאירי, שם במסכת מכות; ובעיני שמואל שם מביא פירוש דומה, שכיוון ששכיחי רוצחים, נמצא שגואלי הדם מיומנים יותר ברדיפה מאשר במקום אחר, וצריכים ערי מקלט רבות יותר וכו’)].
ומלבד הסברים אלה נאמרו במפרשים גם כמה הסברים ידועים אחרים, עיין הערה[2].
והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו (לה, כה)
שאלה ידועה היא, האם העניין בערי המקלט הוא רק כדי להציל את ההורג בשוגג מיד גואלי הדם (ולפי זה, מי שאינו זקוק להצלה כזו, כגון שאינו פוחד מגואל הדם וכדומה, הברירה בידו שלא לברוח לעיר מקלט), או שמא יש כאן חובה מכוח גזירת הכתוב כלפי ההורג בשוגג, שעליו לגלות ולנוס אל עיר מקלט כעונש וכפרה, גם אם אינו חושש כלל מגואל הדם?
האור שמח על הרמב”ם פרק ו’ הלכה י”ב מהלכות רוצח, מביא כמה ראיות לכך, שעיר המקלט אינה רק פתח הצלה להורג, אלא גזירה עליו לגלות, אף אם אינו חושש מגואל הדם:
ראיה אחת – בגמרא במסכת מכות דף ב ע”ב מבואר, שעדים זוממים שהעידו בשקר על אדם שהרג בשוגג (היינו, שבאו והעידו על פלוני שהרג אדם בשוגג, ולבסוף התברר שהעדים שקרנים וזוממים, ואותו אדם לא הרג איש מעולם), וזממו בכך שעונשו יהיה לגלות לעיר מקלט, עונשם היה צריך להיות שיגלו בעצמם לעיר מקלט, כפי שזממו (כמצוות התורה בעדים זוממים – “ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו”, דברים יט, יט); ומה שבפועל אין אנו מגלים אותם לעיר מקלט, הוא רק משום גזירת הכתוב מיוחדת, השוללת זאת (הגמ’ שם למדה מפסוק, שאין עדים זוממים גולים, עיין שם). ונמצא לפי דברי הגמ’ הנ”ל, שאלמלא גזירת הכתוב, היינו אומרים שהעדים יצטרכו לגלות לעיר מקלט! ומכאן ראיה ברורה שההגליה לעיר מקלט מהווה עונש בפני עצמו, גם כאשר אין חשש מגואל דם; שהרי אם עיר מקלט היא רק מפלט מגואל הדם, מה המקום לדון “להגלות” עדים לעיר מקלט? הרי בפועל אין גואל דם, כי כל הסיפור מלכתחילה הומצא על ע”י העדים ולא הייתה כאן כל הריגה!.
ראיה שניה – במסכת מכות מבואר, שאדם שהרג בשוגג, ומת טרם שהספיק לגלות, אזי מגלים את עצמותיו לעיר המקלט. והרי כאן ודאי אין חשש מגואל דם (כי ההורג כבר מת), ואף על פי כן גולה, ואם כן מכאן ראיה שדין הגלות לעיר מקלט נאמר גם כשאין חשש מגואל דם. ועיין שם ראיות נוספות.
[1] בגמ’ במסכת מכות דף י ע”א מבואר, ששש הערים העיקריות מגינות על הרוצח “בין לדעת בין שלא לדעת”, כלומר בין אם נכנס לשם בכוונה על מנת להימלט ובין אם נקלע לשם במקרה בלי כוונה, ואילו ארבעים ושתים הנותרות, קולטות רק “לדעת”, כלומר רק רוצח שנכנס לשם בכוונה להימלט (ועיין במנחת חינוך מצווה תכ”כ אות ב’, שמסתפק אם ה”דעת” צריכה להיות בשעת כניסה דווקא, או שמא גם אם נקלע לשם במקרה ואח”כ נודע לו שזו עיר מקלט, נחשב שנמצא שם “לדעת”).
הבדל נוסף שיש בין שש הערים העיקריות לשאר מ”ב הערים, מבואר במס’ מכות דף יג: במ”ב הערים, הרוצחים צריכים לשלם ללויים שכר דירה, ואילו בשש הערים העיקריות, אין צריכים. הבדל אחר מבואר כאן באור החיים, שאם רבו הרוצחים עד כדי כך שאין מקום בערים גם לרוצחים וגם ללויים, אזי בארבעים ושתים הערים הדין הוא שהרוצחים נדחים מפני הלויים, ואילו בשש הערים, הלויים הם שנדחים.
[2] תוספות (שם במס’ מכות) מיישבים את השאלה כך: ידועים דברי הגמרא במסכת מכות (י ע”ב), שכאשר אדם רוצח במזיד ואין עדים לכך, ואדם אחר הרג בשוגג ואף להריגה זו אין עדים (וכך הם חושבים להימלט מעונש), הקב”ה מעניש את שניהם כך: משמים מסובבים ששני האנשים הללו יזדמנו למקום אחד, ושם, האדם שהרג בשוגג יפיל בטעות אבן על האדם שהרג במזיד, ויהרגנו (והפעם ישנם עדים) וכך מצד אחד נהרג הרוצח במזיד ומקבל את עונשו, ומצד שני ההורג בשוגג גולה ואף הוא מקבל בכך את עונשו. עד כאן דברי הגמרא. ולפי זה מיושבת הקושיה לעיל – מאחר שבעבר הירדן מצויים הרבה רוצחים במזיד, ממילא הקב”ה מזמן לשם הרבה הורגים בשגגה, וכך מתרבות הריגות שוגג רבות וממילא הוצרכו לערי מקלט רבות.
[תירוץ דומה, אך שונה, כותב המהר”ל בגור אריה (מלבד התירוץ שהבאנו בשמו למעלה): מספר השוגגים בעבר הירדן ובארץ כנען הוא אכן שווה, אלא שבארץ כנען אין מספיק הורגי מזיד כדי שהקב”ה יצרף אותם לפונדק אחד יחד עם השוגגים, כדברי הגמ’ הנ”ל, ועל כן ישנם הרבה שוגגים שאין מקבלים עונשם; ואילו בעבר הירדן אין “בעיה” כזו, כי ישנם מספיק הורגי מזיד].
הרמב”ן (שם בגמ’ וכאן על הפרשה) מתרץ, שרבים הם הרוצחים במזיד ומתחזים לשוגגים, ונמצא שבעבר הירדן ישנו ביקוש רב יותר לערי המקלט מאשר במקום אחר.
החזקוני מתרץ, שאמנם נכון שרק הורגי שוגג זכאים להגנת ערי מקלט, אך דין זה הוא רק בסופו של דבר, לאחר שבית דין מכריעים אם הוא שוגג או מזיד; אבל קודם הכרעת בית דין, בין רוצח במזיד ובין רוצח בשוגג רצים מיד לעיר מקלט, כדי להמתין עד שבי”ד יכריעו בעניינם (כמבואר במשנה בפרק שני במס’ מכות).