וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (יג, יח)
כלומר, בני ישראל יצאו ממצרים כשהם חמושים בנשק (כך לפי ההסבר ראשון ברש"י).
נשאלת השאלה, מדוע היו צריכים לצאת חמושים בנשק, לאחר כל הניסים שאירעו להם במצרים וראו שה' נלחם עבורם?
מסבירים הראשונים: גם כשאדם בוטח ביטחון מלא בקב"ה, הוא אינו פטור מהשתדלות טבעית. אדם צריך לעשות את ההשתדלות, ולבטוח בקב"ה. וכך היה גם בימי יהושע, שעשה הקב"ה ניסים גדולים לישראל בכיבוש הארץ, ובכל זאת הצטווה יהושע לעשות תחבולות כדי לכבוש את ערי הארץ. וזהו גם ההסבר לפסוק בספר משלי (כא, לא) "סוס מוכן ליום מלחמה, ולה' הישועה". כלומר, אדם צריך לעשות את ההשתדלות מצדו ולהתכונן למלחמה, ויחד עם זה לבטוח בתשועת ה'.
וכך כותב כאן רבינו בחיי: "וחמושים עלו בני ישראל – על דרך הפשט, יצאו ישראל ממצרים חלוצים כאנשי צבא היוצאים למלחמה… דרך התורה לצוות שיתנהג אדם במקצת בדרך הטבע והמקרה, ואחרי כן יפעל הנס. וכן מצינו שאמר הקב"ה ליהושע (יהושע ח, ב)… שרצון התורה בכך שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות, והשאר יניח בידי שמים. וכן אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כא, לא), 'סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה', כלומר, חייבים בני אדם להישמר בנפשותיהם ולהכין סוסים וכלי מלחמה, והקב"ה יושיע, כי התשועה לו לבדו יתברך".
וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם (יד, י)
רש"י שואל, מדוע נאמר בלשון יחיד, "נוסע אחריהם", ולא בלשון רבים, "נוסעים אחריהם"? הרי המצרים היו רבים, ולא אדם אחד בודד?
מתרץ רש"י, שהיו המצרים "בלב אחד כאיש אחד". כלומר, המצרים היו מאוחדים בדעתם לרדוף אחרי ישראל, ובגלל אחדות זו, נאמר בלשון יחיד, "נוסע אחריהם".
דברים דומים כותב רש"י בפרשת יתרו (שמות יט, ב), במעמד הר סיני. שם נאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר", בלשון יחיד ("ויחן" במקום "ויחנו"), ושואל שם רש"י, מדוע מתייחס הכתוב לכל בני ישראל בלשון יחיד? ותשובת רש"י היא, "כאיש אחד בלב אחד", שהיו בני ישראל כולם מאוחדים.
נשאלת השאלה, למה כאן לעניין מצרים, כותב "בלב אחד, כאיש אחד" [קודם "בלב אחד" ואחר כך "כאיש אחד"], ואילו בפרשת יתרו לגבי בני ישראל, אומר רש"י בסדר הפוך, "כאיש אחד, בלב אחד" [קודם "כאיש אחד", ואז "בלב אחד"].
מסביר האבני נזר: עם ישראל, במהותו הוא אחד, כמו נשמה אחת בגופים רבים. ואמנם לא תמיד מרגישים זאת בפועל, כי יש חילוקי דעות ומריבות קשות שמסתירים את האחדות, אך כאשר מתבטלים חילוקי הדעות ועם ישראל מתאחדים לשם שמים, כמו במעמד הר סיני, בני ישראל חוזרים למצב הטבעי של אחדות. לעומת זאת המצרים, אינם נשמה אחת במהותם, ורק התאחדו באופן זמני לצורך המרדף אחרי בני ישראל.
לכן, אצל עם ישראל, הסדר הוא "כאיש אחד, בלב אחד". כי עם ישראל הוא קודם כל "כאיש אחד", וזו המהות שלו, אלא שלפעמים צריך את "הלב האחד", כלומר הרצון המשותף, כדי שהאחדות תתגלה. לעומת זאת אצל המצרים, באופן טבעי הם נפרדים כל אחד לעצמו, רק שלפעמים הם פועלים ברצון משותף, "לב אחד", ואז הם הופכים להיות באופן זמני "כאיש אחד", אבל אין זה המהות שלהם.
וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִיְּמִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (יד, כב, וכן יד, כט)
פעמיים נאמר בפסוקים "והמים להם חומה, מימינם ומשמאלם": פעם אחת בפסוק כב, ופעם אחת בפסוק כט.
והנה בפעם השנייה, בפסוק כ"ט, המילה "חומה" כתובה בכתיב חסר, בלי האות ו"ו, כלומר כתוב "חמה" ולא "חומה". מה הטעם לכך? עונה המדרש, שבזמן שטבעו המצרים וניצלו בני ישראל, באה מידת הדין לפני הקב"ה בקיטרוג על עם ישראל, וטענה שאין זה צודק שהמצרים יטבעו ובני ישראל יזכו לנס של הצלה, שהרי בני ישראל עבדו במצרים עבודה זרה כמו המצרים, והתנהגו כמותם. לכן בפסוק השני כתוב "חמה", כי "חמה" היא מלשון כעס, לרמוז לכעס שעוררה מידת הדין נגד בני ישראל בקיטרוג זה.
נשאלת השאלה, אם כך, מדוע רק בפעם השנייה כתוב חומה בכתיב חסר, ולא בפעם הראשונה? כלומר, מדוע בפסוק כ"ב המילה "חומה" כתובה בכתיב מלא, ורק אחר כך בפסוק כ"ט היא כתובה בכתיב חסר?
וכן קשה דבר נוסף: מדוע בפסוק כ"ב כתוב שבני ישראל הלכו "בתוך הים, ביבשה", ואילו בפסוק כט כתוב שבני ישראל הלכו "ביבשה, בתוך הים"? למה השתנה הסדר?
עונה הגאון מוילנא על שתי השאלות כך: בבני ישראל היו אנשים בעלי אמונה חזקה שנכנסו לים במסירות נפש, עוד לפני שנבקע הים, כמו נחשון בן עמינדב. אך היו גם אנשים שאמונתם לא הייתה כה חזקה, שנכנסו לים רק אחרי שראו שנבקע לגמרי והפך ליבשה. ומכאן מובן ההבדל בין הפסוקים: הפסוק הראשון, מתייחס לבעלי האמונה, שנכנסו לים עוד לפני שנבקע, ולכן הסדר הוא "בתוך הים, ביבשה" – קודם הלכו בתוך הים, ורק אחר כך היה הים ליבשה. לעומת זאת הפסוק השני, מתייחס לאנשים שאמונתם לא הייתה חזקה, ולא נכנסו עד שהיו בטוחים שהים הפך ממש ליבשה. ולכן אצלם הסדר הוא, "ביבשה, בתוך הים" – קודם נהפך הים ליבשה, ואז העזו להיכנס.
ולפי זה גם מובן היטב, מדוע נאמר "חמה" רק בפסוק השני ולא בפסוק הראשון. כי על האנשים מהסוג הראשון, שהראו אמונה כה חזקה בקב"ה, לא התעורר כעס וקיטרוג, ולכן אצלם לא כתוב "חמה".
וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ(יד, לא)
מדוע דווקא כאן האמינו בה' ובמשה עבדו, ולא לאחר כל המופתים והניסים שהיו במצרים?
מסביר הר"ן (ב"דרשות הר"ן"): כשהיו ישראל במצרים, היו אמנם נסים גדולים, אבל מצד שני התעוררו אצלם שאלות רבות וספקות באמונה: למה מבקש משה מפרעה לצאת רק לשלושה ימים? האם חלילה הקב"ה אינו יכול להוציא את בני ישראל לגמרי? וכן לא הבינו, למה בני ישראל מתנהגים כלפי המצרים כאילו הם יוצאים רק לזמן קצר (שהרי לפני היציאה ממצרים, בני ישראל "שאלו" מהמצרים כלי כסף וכלי זהב, כאילו הם עומדים להחזיר להם את הכלים בקרוב)? ולמה לאחר שיצאו ממצרים, כשהגיעו ל"בעל צפון", שהוא האליל של מצרים, ציווה עליהם הקב"ה ללכת לאחור כאילו הם נרתעים ממנו? ספקות אלו הפריעו להם להאמין באמונה שלמה. ובאמת, הייתה סיבה משמים לכל זה, והיא, שהקב"ה רצה לגרום לפרעה ולמצרים לחשוב שהם יכולים לרדוף אחרי ישראל, וכך קיבלו את עונשם מידה כנגד מידה וטבעו בים. אך בני ישראל לא ידעו שזוהי הסיבה, ולכן היו במבוכה ובספקות באמונה.
אך לבסוף, כשראו בני ישראל שהמצרים שרדפו אחריהם קיבלו את עונשם וטבעו בים, התברר להם הכול, וכל הקושיות נעלמו. ולכן הייתה התוצאה, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
ומוסיף הר"ן, שכך יהיה גם בזמן הגאולה: יהיו קושיות רבות באמונה, שיגרמו לאנשים להטיל ספק, אך לבסוף יתבררו הדברים, כפי שהיה בשעת גאולת מצרים.
וַיָּבוֹא עֲמָלֵק, וַיִלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל (יז, ח)
לכאורה, הרעה שעשה עמלק לישראל היא הרבה פחות מהרעה שעשו המצרים לישראל. שהרי עמלק בסך הכול בא להילחם איתם פעם אחת, ונכשל. ואילו המצרים שעבדו את עם ישראל בעבודת פרך במשך מאות שנים, ואף השליכו את התינוקות ליאור.
ואם כך נשאלת השאלה, למה יש מצווה דווקא למחות את זכר עמלק (כמו שנאמר כאן בסוף הפרשה, "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים", וכן בספר דברים בסוף פרשת כי תצא, "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח"), ואילו אצל המצרים אין שום מצווה כזו? הרי המצרים היו אכזריים לישראל פי כמה וכמה?
אומר הרב זקס ז"ל (הרב הראשי לשעבר באנגליה): שעבוד ישראל במצרים התחיל בגלל פחד של מצרים מעם ישראל, כמו שנאמר בתחילת ספר שמות, "הנה עם בני ישראל, רב ועצום ממנו". ואמנם הפחד התפתח לשנאה ולשעבוד, אך היסוד היה בנוי על פחד של המצרים. לעומת זאת, אצל עמלק, לא הייתה להם שום סיבה להילחם עם ישראל. הם ראו עם שהולך במדבר, הבינו שהוא חלש מן הדרך, והתנפלו עליו. אכזריות כזו ללא כל סיבה, היא דבר גרוע בהרבה מאכזריותם של המצרים, שהייתה לה סיבה. ולכן דווקא אצל עמלק, הציווי הוא "מחה תמחה את זכר עמלק", יש למחות בעלי אכזריות כזו.