דברי תורה לילדים ולנוער – פרשת בא

בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ (י, א)

בפסוק זה יש ציווי למשה, "בוא אל פרעה", ולאחר מכן נותן הקב"ה סיבה לציווי, מדוע לבוא אל פרעה – "כי אני הכבדתי את לבו וכו'".

לכאורה לא מובן, מה הקשר בין הסיבה לבין הציווי? כיצד העובדה שהקב"ה הכביד את לב פרעה, היא סיבה והסבר לציווי "בוא אל פרעה"?

ועוד יש להבין, מדוע דווקא כאן, בין מכת ברד למכת ארבה, נאמרה קריאה זו אל משה, "בא אל פרעה"?

מסביר האור החיים: משה רבינו רואה שאפילו הברד העצום שירד במצרים, שהיה כל כך מחריד ומעורר אימה אצל כל אחד, אינו מרתיע את פרעה, והוא עדיין עומד בעקשנותו ולא משחרר את ישראל. כאן עלול משה להתייאש ולומר, מה הטעם לבוא עוד אל פרעה, מה יועיל לדבר עם אדם כה חזק ועקשן? על כך עונה לו הקב"ה, אין לך מה לחשוש, אלא "בוא אל פרעה". ומדוע? כי הסיבה שעד כה לא שמע, אינה בגלל שהוא כה חזק, אלא בגלל שאני זה שהכבדתי את ליבו, בכוונה תחילה, כדי שיקבלו את המכות והמופתים. ומיד כשאחליט שלא יכבד עוד ליבו, הוא ישחרר את ישראל.

הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ, וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ, וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה (י, ד-ה)

נאמר בפסוק "ולא יוכל לראות את הארץ", אך לא נאמר מי לא יוכל לראות את הארץ (כלומר, נאמר באופן סתמי "ולא יוכל" אך לא נאמר מי לא יוכל).

לכאורה הכוונה היא לבני האדם, שמרוב ריבוי הארבה לא יוכלו לראות את הארץ. אלא שאם זהו ההסבר, נמצא שלשון הפסוק חסרה, כי צריך היה לכתוב "ולא יוכל האדם לראות את הארץ" [ועיין ברש"י].

בגלל שאלה זו, מפרש הכלי יקר הסבר אחר:

מבואר בגמרא במסכת יומא, שמי שאוכל ורואה את המאכל, שבע יותר ממי שאוכל ואינו רואה. ולמשל, מי שאוכל בחושך בלילה, או שהוא עיוור ואוכל, שבע פחות ממי שאוכל ורואה את המאכל שהוא אוכל. ולפי זה מסבירה שם הגמרא (בדף עד ע"ב), שלמרות שבני ישראל אכלו במדבר את המן שירד מן השמים, וטעמו בו מה שרצו, בכל זאת נחשב להם הדבר לעינוי, כי כדי לשבוע ממש, צריך אדם לראות בפועל את מה שהוא אוכל.

וזהו שאומר כאן הפסוק לגבי הארבה, "ולא יוכל לראות את הארץ": הצל שייווצר על ידי ריבוי הארבה, יגרום לכך שהארבה בעצמו לא יוכל לראות את הארץ, את מה שהוא אוכל. ומשום כך, הוא יאכל מהתבואה הרבה יותר, כי מי שאינו רואה מה שהוא אוכל, אינו שבע מהאוכל.

ולפי זה, כך אומר הפסוק: "וכסה את עין הארץ", הצל של הארבה יכסה את מראה הארץ, ולכן "לא יוכל לראות את הארץ", הארבה לא יוכל לראות את מה שהוא אוכל ולכן יאכל בכמויות גדולות. והתוצאה היא, כלשון המשך הפסוק, "ואכל את יתר הפלטה" .

לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ, וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן (י, יד)

בפסוק כאן נאמר, שהארבה של מצרים יהיה במספר עצום, יותר מכל מכת ארבה שהייתה קודם לכן, ויותר מכל מכת ארבה שתבוא לאחר מכן.

לפי זה יוצא, שמכת הארבה שהייתה במצרים הייתה החזקה והמרובה ביותר אי פעם, יותר מכל ארבה לפני כן או אחרי כן.

ומקשה על כך רש"י, הרי בספר יואל כתוב, שהארבה הגדול ביותר שהיה אי פעם היה הארבה שהגיע בימיו של יואל הנביא (כלשון הכתוב בספר יואל, "כמוהו לא נהיה מן העולם"), ואם כך יש סתירה.

ומתרץ רש"י כך: הארבה במכת מצרים היה של מין אחד, סוג אחד של ארבה; ואילו אצל יואל, המכה הייתה מורכבת מכמה מינים של ארבה. ואם כך אין סתירה, כי מה שכתוב כאן בפרשה שהארבה של מצרים היה הגדול ביותר, מתייחס למין אחד של ארבה (שלעולם לא יבוא בכמות כזו כמו שהיה במצרים); ולעומת זאת מה שנאמר בימי יואל, מתייחס לארבה של כמה מינים (שאם מסתכלים על הכמות הכוללת שהצטברה מכל המינים המצטברים במכת הארבה שבימי יואל, זו הייתה מכת הארבה הגדולה ביותר).

מלבד תשובה זו של רש"י יש גם תשובה נוספת (מובא בספר מעינה של תורה בשם תורת משה): אמנם בימי יואל היה יותר ארבה מאשר במכת הארבה של מצרים. אך מצד שני, בימי יואל, הייתה גם תבואה רבה בשדות, ולעומת זאת במצרים, בזמן הגעת הארבה, כבר לא נותרה כמות מרובה של תבואה, אלא רק מה שנשאר ממכת הברד, וכאשר זהו המצב, גם מספר קטן של ארבה הוא בעל נזק גדול ועצום מאוד (למשל, אלף חגבים שמשתלטים על שדה קטנה, זו מכה גדולה הרבה יותר מאלפיים חגבים שמשתלטים על עשר שדות). ולכן מצד אחד הארבה בימי יואל היה רב יותר, אך מצד שני, כשבוחנים את היחס בין מספר הארבה לכמות התבואה, ואת חומרת הנזק, במצרים היה הרבה יותר.

וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ (יב, מו)

התורה מצווה שלא לשבור עצם בקרבן הפסח. מה הטעם לכך? מסביר ספר החינוך, ששבירת עצמות כדי להוציא בשר, זוהי פעולה של עניות, ואילו אכילת הפסח צריכה להיעשות בחשיבות, כדי להזכיר לנו שאנחנו בני חורין, שיצאנו מעבדות לחירות.

ומוסיף ספר החינוך ושואל, למה זקוקים למצוות ופעולות רבות כל כך כדי להזכיר לנו שיצאנו ממצרים (כגון אכילת הפסח, אי שבירת עצמות, תפילין וכו')? הרי מספיק שתצווה התורה שנזכור זאת בלב, ולשם מה להוסיף פעולות גשמיות חיצוניות?

עונה על כך ספר החינוך, שמי ששואל כך, אינו מבין כיצד פועלת נפש האדם. כי הכלל הוא, "אחרי הפעולות, יימשכו הלבבות": הפעולות וההרגלים החיצוניים שאנחנו עושים בחיי המעשה, הם אלה שמשפיעים על הלב ועל הפנימיות שלנו יותר מהכול.

וזהו כלל גדול בחיים, שהכול הולך אחרי המעשים וההרגלים, והם אלה שחודרים ומשפיעים על הפנימיות. ולמשל, אדם שחוזר על פעולה טובה פעם אחר פעם, ישתנה לטוב גם אם הלב שלו היה רע מן היסוד. וחלילה להיפך – אדם טוב שיבצע שוב ושוב פעולות רעות, ישתנה טבעו. הפעולות משפיעות על הפנימיות.

וממשיך ספר החינוך, שלכן גם לא יחשוב האדם, אם הפנימיות שלי טובה, מה משנה מי החברים ומי האנשים שאני מתחבר אליהם, הרי בתוכי אני טוב. לא יחשוב האדם כך, כי גם אם הוא בתוכו טוב, מה שאדם רואה ומתרגל בעולם החיצוני, משפיע עליו בעולם הפנימי ולא ייתכן אחרת.