דברי תורה לחנוכה

“רבים ביד מעטים… רשעים ביד צדיקים”

הנה, החידוש ב”רבים ביד מעטים”, הוא מובן, שבדרך הטבע הרבים אמורים לנצח, וניצחו המעטים; וכן ב”גיבורים ביד חלשים”, בדרך הטבע אמורים הגיבורים לנצח, וניצחו החלשים. אך מה החידוש והנס ב”רשעים ביד צדיקים”? וכי יש יתרון כלשהו לרשעים על הצדיקים, שמכוחו הרשעים אמורים לנצח בדרך הטבע?

ראיתי תירוץ בשם רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ”ל, בשמו של הגאון רבי אלחנן וסרמן הי”ד – לרשע, בניגוד לצדיק, אין מעצורים והוא אינו בוחל באמצעים. במלחמתו, כל האמצעים כשרים. לעומתו, הצדיק מקפיד על כללים – לא להכות או לבייש כשאין זה הכרחי, לחוס על כבוד הזולת וכו’. לפיכך, לרשע אכן יש יתרון במלחמתו, והחידוש הוא שבכל זאת “נתת רשעים ביד צדיקים”.

“והדליקו נרות בחצרות קדשך”

בנוסח “על הנסים” אנו אומרים “ופינו את היכלך והדליקו נרות בחצרות קדשך“.

נוסח זה לכאורה תמוה, שהרי הדלקת המנורה הייתה בפנים ההיכל, ולא ב”חצר”, ואם כן מדוע אומרים “והדליקו נרות בחצרות קדשך”, כאילו ההדלקה בחוץ, בעזרה? [ולמעשה, לאחר המלים “ופינו את היכלך”, צריך היה להמשיך “והדליקו שם נרות” (בהיכל), ולא “והדליקו נרות בחצרות קדשך”, כאילו ההדלקה הייתה במקום אחר, בחצר חיצונית, שלא בהיכל]. וכך מקשים החתם סופר (דרשה לשנת תקב”ץ, דף סז ע”א בדפי הספר, שם מביא החת”ס את הקושיה בשם ספר “זרע יעקב” על מסכת שבת), הבני יששכר (כסלו, מאמר ד’ פסקה צ”ב) ועוד.

החתם סופר מסביר כך: אכן, ההדלקה הרגילה של המנורה הייתה בהיכל; אך כשבאו להדליק לראשונה לאחר הניצחון על היוונים, לא יכלו להדליק בהיכל, כי היה מלא בעבודה זרה; ולכן, עד שפינוהו, הדליקו תחילה בחצר, בעזרה (ומוסיף החתם סופר שהדבר אינו מעכב את כשרות ההדלקה, ומדייק כך מהרמב”ם הלכות ביאת מקדש פרק ט הלכה ז’. ועיין עוד שם שמיישב מקורות אחרים הנראים כסותרים). לכן נאמר “והדליקו נרות בחצרות קדשך”. ואדרבה, כך גם התפרסם יותר הנס, כי זכו לראותו לא רק הכהנים בהיכל, אלא גם שאר העם. ולכן, גם כשתיקנו לדורות, תיקנו להדליק בחוץ, על הפתחים, בפרסום.

ומוסיף על כך החתם סופר, שלפי זה מיושבת גם היטב קושייתו המפורסמת של הבית יוסף; כידוע, הבית יוסף מקשה, מדוע מדליקים שמונה ימים, הרי ליום אחד הספיק השמן גם אלמלא הנס, וא”כ צריך היה להדליק שבעה ימים בלבד? אך לפי האמור מיושב היטב, כי השמן אמנם הספיק ליום אחד של הדלקה רגילה הנעשית בתוך ההיכל, שהוא מקום סגור ללא רוחות, אך כשהוציאו את המנורה לחוץ, שיש שם רוחות, לא היה אמור להספיק אף ליום אחד אלמלא הנס; ובזה מוסבר היטב רצף הלשון- “והדליקו נרות בחצרות קדשך”, ומתוך כך “וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו…”, שמונה ולא שבעה.

[ובלשונו- “ומיושב קושית בית יוסף, מה נס נעשה ביום ראשון. דהשתא אתי שפיר (-עכשיו מיושב היטב), דידוע דצריך שמן יותר במקום שהרוח שולט ונושב בהאש, ממה שצריך כשעומד בפנים בחדר מכוסה, ובפך לא היה אלא כשיעור הדלקה לילה אחת כשמדליקים בפנים, ולא כשמדליקים בחוץ בחצרות קדשך, ומכל מקום דלקו כל הלילה, על כן גם בליל ראשון היה נס. והיינו המשך, ‘והדליקו נרות בחצרות קדשך’ ולא בפנים בהיכל, על כן קבעו ‘שמונת’ ימי חנוכה ולא רק שבעה, כי גם ביום הראשון היה נס”].

[מלבד ההסבר הנ”ל של החתם סופר, נאמרו גם תשובות אחרות מדוע נאמר “בחצרות קדשך”: א) החתם סופר עצמו כותב במקום אחר (דרשות חתם סופר, לשנת תקצ”ה, דף סט ע”א), שהכוונה כך: את הנרות הרגילים אכן הדליקו בהיכל, כרגיל, אך מלבד נרות אלה הדליקו גם נרות מחוץ להיכל, בחצר, כדי להודיע לכל העם על הנס המתרחש בהיכל (ונרות אלה הודלקו בשמן רגיל של חול, ולא בשמן זית כדרוש לשם הדלקת המנורה). ובאופן דומה מסביר בעל התורה תמימה, בפירושו “ברוך שאמר” על התפילה- “והדליקו נרות בחצרות קדשך, נראה דאין זה מוסב על הדלקת הנרות במנורה בבית המקדש, יען דאותן הנרות היו בפנים ההיכל ולא בחצרות, אך מוסב על הדלקת נרות פרטיות, כעין אותן הנרות שהדליקו בחצרות בעת שמחת בית השואבה, כמבואר בפרק ה’ דסוכה”. ב) עוד הסבר ראיתי (עיין בספר “דרישת ציון” לרב משה צוריאל, על פרשת משפטים), שהמילים “והדליקו נרות בחצרות קדשך”, אינן מתייחסות כלל להדלקה בבית המקדש, אלא להדלקת הנרות הכללית שהדליקו יושבי ארץ ישראל לזכר הנס; ומצאנו ש”חצרות קדשך” הוא כינוי לארץ ישראל, כמו שאומרים במודים דרבנן, “ותאסוף גלויותינו לחצרות קדשך“, שהכוונה לארץ ישראל].

נס חנוכה – “נס פך השמן” או “נס הניצחון”?

ידועים דברי הגמרא במסכת שבת דף כא ע”ב, שם שואלת הגמרא, “מאי חנוכה?”, כלומר, מהי מהותו של חג החנוכה?

ועונה על כך הגמרא, שלאחר שהיוונים טימאו את כל השמנים, וגברו עליהם החשמונאים ונכנסו לבית המקדש, מצאו רק פך שמן טהור אחד. ופך זה הספיק בדרך הטבע ליום אחד, ובדרך נס הדליקו ממנו שמונה ימים. ומסיימת הגמרא, “לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”.

מדברים אלה של הגמרא עולה במפורש, שכל מהותו של החג הוא זכר לנס פך השמן. נס זה, הוא הגורם לכך שעשו את חנוכה ל”ימים טובים בהלל והודאה”.

והנה, בניגוד לכך, המעיין בנוסח “על הנסים” שאנו אומרים בתפילה ובברכת המזון בחנוכה, רואה שלא מוזכר שם כלל נס פך השמן! כל הנוסח ב”על הניסים” מתייחס לנס הניצחון במלחמה, כיצד נתן הקב”ה רבים ביד מעטים, גיבורים ביד חלשים וכו’, ללא אזכור של נס פך השמן. ולא עוד, אלא שאפילו בסוף הנוסח, כשמתוארת הכניסה להיכל, נאמר בסתם, “והדליקו נרות בחצרות קדשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו”, מבלי להזכיר כלל את נס ההדלקה שהספיקה לשמונה ימים! והדבר לכאורה תמוה ביותר.

הרב מירסקי, בספרו הידוע על המועדים “הגיוני הלכה”, דן בשאלה זו, וכדי ליישב אותה, הוא מזכיר תחילה שתי שאלות ידועות נוספות שהקשו המפרשים על עצם דברי הגמרא במסכת שבת;

ראשית, כיצד ייתכן שקבעו ימי הלל והודאה בגלל נס פך השמן, כדברי הגמרא במסכת שבת? אנו מוצאים תמיד שמתקנים הלל והודאה כאשר מתרחשת הצלה או ישועה גדולה, כללית, ואילו בנס פך השמן לא הייתה הצלה לעם ישראל; הוא אמנם איפשר להם לקיים מצווה (הדלקת המנורה), אך לא מצאנו שמתקנים משום כך בלבד הלל והודאה לדורות[1];

שנית, מדוע בכלל נזקקו בני ישראל לנס פך השמן, הרי מעיקר הדין יכלו להדליק גם בשמן טמא, כי בלאו הכי היו רוב הציבור טמאי מתים, והכלל הוא ש”טומאה הותרה בציבור”, דהיינו, כאשר רוב הציבור טמאים, אין הטומאה מעכבת כלל את העבודה במקדש[2].

נמצא לסיכום, שיש ג’ שאלות: א) הסתירה בין הגמ’ במסכת שבת לבין נוסח “על הנסים”. ב) כיצד תיקנו הלל והודאה בגלל פך השמן, שאינו הצלה כללית? ג) מדוע נזקקו לנס פך השמן, אם טומאה הותרה בציבור?

ומיישב הרב מירסקי, בספרו הנ”ל, את כל השאלות האמורות על פי יסוד המצוי בספרי כמה אחרונים[3], כך;

אכן, נס המלחמה, שבזכותו נושעו ישראל מיד היוונים וגזרותיהם, הוא העיקר, ועל נס זה תיקנו את ההלל וההודאה בחנוכה. אלא, שנס זה בפני עצמו, לא היה ניכר כל כך כנס, שהרי מטבע הדברים ניתן היה לתלות את הניצחון בגבורה ובתחבולות וכיוצא בזה. כאן בא נס פך השמן, וחידד בקרב העם את ההשגחה הנסית שזכו לה משמים, ובזכותו באה ההבנה המלאה שתשועתם כולה הייתה בדרך נס, ובעקבות התבוננות זו ניתן היה לקבוע את חנוכה להלל והודאה לקב”ה.

[ובאמת, עיון בשני הניסים (הניצחון ופך השמן) מגלה שיש קו משותף ביניהם: בשני המקרים, מצאו בני ישראל את עצמם במצב של מיעוט כמותי (במלחמה – רבים מול מעטים; בפך השמן – כמות שמן מועטה שמספיקה ליום אחד), ובשני המקרים זכו שנעשה להם נס וכמות זו הספיקה – המעטים גברו על הרבים, והשמן המעט הספיק לשמונה ימים. וכך, בא נס פך השמן והיווה סימן ברור לניסיות ולסייעתא דשמיא שזכו לה במלחמה].

ולפי זה מיושבות כאמור כל השאלות; שאלנו, מדוע מזכירים ב”על הניסים” את הניצחון, ואילו בגמרא במס’ שבת הדגש הוא על נס פך השמן. על כך התשובה היא, שבנוסח “על הניסים” מזכירים את נס הניצחון, כי התשועה מהיוונים וגזרותיהם היא אכן עילת ההודאה וההלל; ואילו הגמרא במסכת שבת, כששואלת “מאי חנוכה”, ומשיבה בנס פך השמן, כוונתה לכך שנס זה היה ה”סימן הרוחני” שבזכותו חלחלה אצל העם ההבנה, שתשועתם הכללית הייתה בדרך נס וסייעתא דשמיא מיוחדת, ולא רק בכוחם וגבורתם. בדרך זו נמצא, שנס פך השמן הוא בוודאי עניין מרכזי בחנוכה, אך אין הוא הסיבה העצמית להלל ולהודאה.

ומיושבות גם השאלות האחרות (מדוע הוצרכו לנס פך השמן אם טומאה הותרה בציבור, ומדוע תיקנו על כך הודאה); כי כאמור, נס פך השמן הוא נס “משני”, שמטרתו הייתה להחדיר בעם את ניסיות התשועה והמלחמה כולה.

“מוסיף והולך” או “פוחת והולך”

כידוע, נחלקו בית שמאי ובית הלל במסכת שבת (דף כא ע”ב), באופן הדלקת הנרות:

לפי בית הלל, הכלל הוא “מוסיף והולך”, כלומר, כל יום מוסיפים במספר הנרות (ביום הראשון אחד, בשני שניים וכו’) ואילו לפי בית שמאי הכלל הוא “פוחת והולך” – כל יום מפחיתים את מספר הנרות (ביום הראשון שמונה, ביום השני שבעה וכו’).

מה שורש מחלוקתם? והאם יש קשר בין מחלוקת זו לבין תפיסתם הכללית של בית שמאי ובית הלל במקומות אחרים?

הגר”ש זוין, בספרו “לתורה ולמועדים” מסביר את המחלוקת בדרך הבאה (וכפי שנראה להלן, יסודות הדברים מצויים כבר בשפת אמת, בשם אביו):

בעומק הדברים, מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא, האם בחנוכה העיקר הוא ה”אש” או שהעיקר הוא ה”אור”. ונבאר יותר.

במאבקי החיים, ובחיפוש אחר הגברת הטוב והפחתת הרע, יש שתי דרכים: דרך ה”אש” ודרך ה”אור”: דרך ה”אש” היא להילחם ברע ישירות, לשרש אותו מן העולם. דרך אחרת, היא דרך ה”אור”, כלומר, פחות להילחם באופן ישיר ברע, אלא להדגיש את האור, את הטוב, להתמקד בו ולהגביר את כוחו, וכך מסתלק הרע מאליו.

בית שמאי נוקטים בשיטה מחמירה. לשיטתם, דרך העבודה העיקרית היא ה”אש”. אדם החפץ בטוב, צריך לכלות ולבער את הרע, וכך יתגבר מאליו הטוב. לעומת זאת, לשיטת בית הלל, דרך העבודה העיקרית היא ה”אור”- אדם שיש בו רע, יגביר את האור, את הטוב, עד שיכלה הרע.

[מחלוקת זו בין ב”ש לב”ה חוזרת על עצמה באופן עקבי בכמה מקומות. למשל, המעשה הידוע באותם גרים שבאו אל שמאי ואל הלל להתגייר (כמובא בגמ’ במסכת שבת דף לא): גרים אלה באו בבקשות מוזרות – להתגייר על מנת להיעשות כהן גדול, ללמוד את כל התורה על רגל אחת, ולקיים רק את התורה שבכתב. שמאי דחה את אותם גרים מיד; לשיטתו, אדם הבא לקבל על עצמו את דרך האמת, צריך תחילה לבער ולשרש מעצמו את אותן תאוות או נטיות קטנוניות שהתגלו בבקשות אלה, ובמצב הנוכחי אין מקום לקבלם (ולכן מדגישה הגמרא שדחף את הגר “באמת הבניין שבידו”- אדם צריך לבנות את עצמו לפני שבא להתגייר). לעומתו, סבר הלל שיש לקבלם כפי שהם, ולהגביר את האור עד שיסור הרע מאליו (כפי שאכן אירע שם). דוגמה נוספת היא המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל המובאת באבות דרבי נתן, ב, ט: “…שבית שמאי אומרים, אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו.. ובית הלל אומרים, לכל אדם ישנה. שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים”. בית הלל לשיטתם, שהגברת האור עשויה לסלק את הרע מאליו].

והנה, בחנוכה, השתמשו החשמונאים בשתי הדרכים, ב”אש” וב”אור”- הם נלחמו במתיוונים ובדרכם (זוהי ה”אש”), והפיצו את אור התורה שהלך והתגבר (זהו ה”אור”). ונחלקו בית שמאי ובית הלל לשיטתם, מה מהם הוא הדבר העיקרי שנרות חנוכה מסמלים – ה”אש” או ה”אור” (ובלשון הרב זוין, האוֹר או האוּר). בית שמאי סוברים שהנרות מציינים את ה”אש”, וממילא בהדלקה הסדר הוא “פוחת והולך”, שהרי ככל שחולף הזמן והרע כלה, כך יש צורך בפחות ופחות אש. ואילו בית הלל סוברים, שהנרות מציינים בעיקר את ה”אור”, ולכן בהדלקה הסדר הוא “מוסיף והולך”: האור הולך ומתגבר, עד שהוא מתגבר לחלוטין על הרע.

אח”כ הראוני שיסוד הדברים מובא בשפת אמת בשם אביו, וזו לשונו:

“בשם אבי מורי ז”ל, שביאר מחלוקת בית שמאי ובית הלל אי מוסיף והולך או פוחת. ואמר, דיש באש עניין המאיר, והשורף (כלומר, כל אש מביאה עמה שני כוחות – כוח “מאיר” וכוח “שורף”); והוא – לשרוף הפסולת, ולהבעיר הפנימיות אש התשוקה אליו יתברך (כלומר ברובד הפנימי יותר, אדם תמיד יכול להשתמש בכוח ה”שורף”, מלחמה ישירה ברע, או בכוח ה”מאיר”, הבערת התשוקה אל הטוב). ובית שמאי סבירא להו, כי מקודם צריכים להיות ‘סור מרע’, וזה פוחת והולך (כמוסבר לעיל, ששיטת בית שמאי היא שיטת האש, ביעור הרע, ועם הזמן ככל שמתגברים על הרע, נזקקים לפחות אש), ובית הלל סבירא להו, העיקר להיות מוסיף והולך, ובזה ההתלהבות המאיר בו מטהר גופו ומבער ממילא הפסולת”.

[ועיין שם שמוסיף ומבאר שזה גם שורש מחלוקת יעקב ויוסף האם להקדים את מנשה או את אפרים – שמו של מנשה מסמל מלחמה ישירה עם הצער והצרות – “נשני אלוקים את כל עמלי”; ואילו שמו של אפרים מסמל את הדגשת החיובי והטוב – “הפרני אלוקים בארץ עוניי”. ויעקב סבר שיש להקדים את אפרים, כדעת בית הלל..].

*

הסבר  תירוצי הבית יוסף (והסבר ל”זאת חנוכה”)

ידועה ומפורסמת שאלת הבית יוסף, מדוע עושים חנוכה והדלקת נרות שמונה ימים, הרי הנס היה שבעה ולא שמונה, כי ליום אחד הספיק השמן גם ללא נס.

הבית יוסף עצמו עונה על כך מספר תשובות:

תשובה אחת – מלכתחילה חילקו  את השמן שבפך לשמונה חלקים, וכך נמצא שבכל יום בפני עצמו היה נס, ששמינית הספיקה כמו כמות שלמה של יום,

[רבים שואלים על תירוץ זה – כיצד ייתכן שנהגו כך, הרי ההלכה היא שכאשר ממלאים שמן בנרות המנורה, יש חיוב לשים כמות שמספיקה עד הבוקר (כמבואר בפסחים דף נט, “מערב ועד בקר – תן לה מִדָתַהּ שתהא דולקת מערב עד בוקר”), ואם כן, איך שמו בכל יום כמות מועטה שאינה מספיקה? נאמרו על כך כמה תשובות, ואחת התשובות היא של הרב חרלפ ב”מי מרום” על בראשית, שבדרך כלל אכן צריך לשים כמות מלאה כי אין סומכים על נס, אך כאן “הרגישו את מהלך הניסים שנתחדש בבריאה לאותו זמן, ועל כן מלכתחילה סמכו על הנס; שכל מה שאין סומכין על הנס הוא בזמן שהטבע שולט ואין לסמוך על שינוי סדרי בראשית, אבל כשהזמן עצמו הוא ניסיי, כשם שסומכים על הטבע – כך סומכים על הנס“]. 

תשובה שניה – הנס היה על ידי כך שבכל פעם ששפכו שמן מהפך הקטן אל הנרות, מצאו שהפך נותר מלא ולא נחסר דבר (וכך אפשר להשתמש בו ליום הבא), וכך היה כבר בפעם הראשונה. כלומר, בכל יום, לרבות היום הראשון, שפכו את השמן מהפך לנרות המנורה וראו שלא התרוקן הפך. ושוב נמצא שהיה נס כבר ביום הראשון.

תשובה שלישית: בלילה הראשון נתנו את כל השמן בנרות, ובבוקר מצאו שהנרות עדיין מלאים שמן ולא התרוקנו (וכך יכולים להספיק גם ליום הבא). ונמצא שוב שכבר בפעם הראשונה היה נס, כי השמן שבנרות לא התרוקן.

והנה, רבים מקשים על שני התירוצים האחרונים, שהם אמנם מסבירים מדוע היה נס גם ביום הראשון, אך נוצרת קושיה אחרת, שביום השמיני לא היה נס (כי כשהדליקו בלילה הראשון, נותר השמן במלואו ונותר ללילה השני; ובסוף הלילה השני נותר ללילה השלישי וכו’; עד שבסוף הלילה השביעי נותר ללילה השמיני, אך בלילה השמיני השמן כבר דלק כדרכו ונחסר, וא”כ בשמיני לא היה נס), וחוזרת הקושיה למקומה, מדוע עושים שמונה ימים ולא שבעה?

בבאר הפרשה (הרב בידרמן) (שנת תשפב, הערה ח), מובא בעניין זה כך:

“ורבים מקשים, אם כן לא נחשב יום הח’ לנס, שהרי באותו לילה היה להם די שמן ליום אחד, ואכן השמן דלק כטבעו – יום אחד ונגמר השמן.

ותירץ הרה”ק רבי מנחם מאמשינוב זי”ע, דאכן, אחר ז ‘ ימים של נס, הגיעו להכרה שגם הטבע הוא נס, ואף בעירתו ביום הח’ הוא נס – לא פחות מימים הקודמים, ועשו זכר לנס של אותו יום.

הוסיף על זה בנו הרב הקדוש רבי שמעון שלום זי”ע, שעל כן נקרא יום השמיני ‘זאת חנוכה’; כי זאת ההשגה שהשיגו ביום הזה, היא עיקר התכלית של חנוכה – להגיע להכרה שכל הטבע הוא רק נס של הקב”ה, ומניסים הנגלים יכירו בנסים הנסתרים, ולכן נקרא יום זה ‘זאת חנוכה’ (אמרות טהורות – אמשינוב)”.

[1] שאלה זו מקשה המהר”ל בספרו “נר מצוה”.

[2] כך שואל הפני יהושע במסכת שבת, דף כא ע”ב. קושייתו מבוססת על דברי הגמרא במסכת פסחים דף עז ע”א, שם מבואר שאם רוב הציבור טמא בפסח, רשאים כל ישראל להקריב את הפסח ואין צריך לדחות את ההקרבה ל”פסח שני” (כפי שצריכים לעשות יחידים שנטמאו) [“טומאה הותרה בציבור”].

[3] מהר”ל בחיבורו נר מצוה, בתשובה לשאלתו הנזכרת לעיל בהערה 1, וכן משך חכמה בפירושו לשמות יב, טו.