שאלה:
האם בימי בין המצרים (שלושת השבועות) יש מניעה לברך שהחיינו? והאם יש הבדל בין חול לשבת?
התשובה בקצרה:
אין מברכים שהחיינו על אכילת פרי חדש או לבישת בגד חדש בבין המצרים (וממילא גם אסור ללבוש בגד או לאכול פרי המצריך ברכת שהחיינו).
אך בשבת, פוסק המשנה ברורה שניתן להקל [בקרב הספרדים נוהגים שלא לסמוך על קולא זו].
אם מדובר בפרי שלא ניתן לדחות את אכילתו לאחרי בין המצרים (וכן לא ניתן לדחות את האכילה לשבת, שבה כאמור מותר לברך שהחיינו), יכול לאכול ולברך שהחיינו.
וכל הדין שאין מברכים שהחיינו הוא דווקא על בגד או פרי חדש וכו', אך על מצוות פדיון הבן שהגיע זמנה בבין המצרים, מברכים שהחיינו.
[למעוברת או חולה, עיין להלן].
התשובה ביתר הרחבה:
השולחן ערוך בסימן תקנא בסעיף יז כותב – "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים, על פרי או על מלבוש" (ומוסיף המשנה ברורה "וממילא לא יאכל הפרי ולא ילבש הבגד").
ובטעם הדבר כותב המשנה ברורה, "אף על גב דאפילו אבל מברך שהחיינו, מכל מקום ימים אלו, כיוון שהזמן ההוא הוא זמן פורענות, אין כדאי לומר 'שהחיינו לזמן הזה'".
ועוד מוסיף המשנה ברורה, שבשבת כן ניתן להקל; כי הואיל ומצאנו שהרבה אחרונים מקלים בשבת, וכן מצאנו עוד שבלאו הכי הגר"א חולק על כל עצם הדין שאין לברך שהחיינו בבין המצרים וכותב שזו החמרה יתרה, לכן בשבת ניתן לצרף על צירוף דעות אלה ולהקל להלכה. ובלשון המשנה ברורה: "והגר"א בביאורו חולק על זה וכתב דהוא חומרא יתירא, וכן הט"ז מפקפק בזה, ועל כן בשבת אין להחמיר בזה, דבלאו הכי הרבה אחרונים מסכימין להקל בשבת".
יש חולקים על קולא זו של המשנה ברורה, ובקרב הספרדים נוהגים להחמיר [ואעתיק את שראיתי בעניין זה באתר "דין" – "אך פסק ההלכה הנ"ל, לפיו מותר לברך שהחיינו בשבת של בין המצרים, אינו מוסכם על כל הפוסקים. כפי שמביא בשערי תשובה (תקנא, לח), יש שחלקו עליו וסברו שאין לברך אפילו בשבת. בקהילות אשכנז בוודאי שיש לסמוך לעניין זה על דעת המשנה ברורה ועוד פוסקים אשכנזים, שנטו להקל בדבר. מנגד, המנהג בקהילות ספרדיות הוא להחמיר יותר, בעקבות דברי האריז"ל וכמה פוסקים שנטו לדעתו"].
עוד ממשיך השולחן ערוך, שההגבלה על ברכת שהחיינו היא רק לעניין פרי או מלבוש, "אבל על פדיון הבן, אומר, ולא יחמיץ המצווה". כלומר, דווקא פרי ומלבוש, מכיוון שאפשר לדחות את אכילתם/לבישתם לאחר בין המצרים, לא יברך עליהם שהחיינו בין המצרים. אבל מצוות פדיון וכו', הואיל וכעת זמנה ולא ניתן לדחות, מברך שהחיינו.
ומוסיף על כך הרמ"א, "וכן בפרי שלא ימצא אחר תשעה באב, מותר לברך ולאוכלו בין המצרים" (וההיגיון הוא כאמור לעיל, שרק כשניתן לדחות את הדבר, דוחים, אך כשלא ניתן לדחות, אין דוחים). וכותב על כך המשנה ברורה, "ומיירי [=מדובר] שלא יכול לשמור הפרי עד שבת מפני שיתקלקל… דאי לאו הכי, יקחהו בחול וישמרהו עד שבת".
בנוסף מקל המשנה ברורה למעוברת וחולה: "וכתבו האחרונים דאשה מעוברת מותרת לאכול פרי בלא 'שהחיינו', דשמא תתאווה ויגרום נזק לה ולוולד" [הערה: לכאורה צ"ע מדוע הקולא היא לכך שיכולה לאכול בלי שהחיינו, ולא להקל שתאכל ותברך שהחיינו]; ועוד ממשיך המ"ב, "וכן חולה ג"כ מותר, שהפירות פותחין לו תאוותו לאכול דברים טובים, ובמקום חולי לא קבלינן עלן".