שאלות:
א. בברכת “בורא נפשות” אנו אומרים “בורא נפשות רבות וחסרונם (או – וחסרונן), על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי”. מהו הסבר המלים?
ב. האם אומרים “וחסרונם” או “וחסרונן”?
ג. בסוף הברכה אומרים “ברוך חי העולמים”. מדוע מסיימים ב”ברוך” אך ללא שם ה’ וללא מלכות?
ד. “חי העולמים” בצירי או בפתח? והאם “כל מה שברא” או “כל מה שבראת”?
תשובות:
א. ביאור הנוסח
הראשונים מבארים (תוס’ ברכות לז ע”א ד”ה בורא, וכן טור, או”ח, סימן רז) שבברכה זו, אנו מודים לקב”ה על שני סוגי דברים שהוא נותן לנו- האחד, דברים שהם הכרחיים לקיומנו, כמו לחם ומים, והשני, דברים שאינם הכרחיים וניתן היה לחיות גם בלעדיהם, אך הם מענגים ומחיים את הנפש, כמו מיני פירות וכו’.
כנגד הסוג הראשון אנו אומרים “בורא נפשות רבות וחסרונם”- כלומר, הקב”ה ברא את נפשותינו וברא את הדברים החסרים לנו, שאלמלא הם לא יכלה נפשנו להתקיים[1]; וכנגד הסוג השני מוסיפים ואומרים “על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי”- דהיינו, שבנוסף לדברים ההכרחיים, נתן לנו הקב”ה דברים שאינם הכרחיים, אך מענגים ומחיים את נפשנו[2].
[הדברים מובאים גם במשנה ברורה, רז, סק”ה, ובערוך השלחן, רז, ד, עיין שם שגם הוסיף מעט משלו. לכוונה נוספת במלים אלה על דרך הקבלה וכתבי האר”י, עיין פסקי תשובות, רז, ד].
ב. “וחסרונם” או “וחסרונן”
“נפש” היא לשון נקבה (כפי שאומרים בברכה “נפשות רבות“), ולכן לכאורה צריך לומר “וחסרונן”, המתאים ללשון נקבה [כמו שמצאנו אצל בנות צלפחד, שנאמר “ויקרב משה את משפטן…”]. על כן, יש גורסים “וחסרונן” [כך מבאר ערוך השלחן, רז, ב, את דעת הגורסים “וחסרונן”].
אך בטור, ובסידורים רבים, מודפס “וחסרונם”. ומסביר ערוך השלחן (או”ח, רז, ב) בדעת הטור, שעל אף שנפש היא אכן לשון נקבה, מכל מקום מצאנו שהתורה, בהתייחסה לנפש, פותחת לא אחת בלשון נקבה וממשיכה בלשון זכר. כך למשל, בחומש ויקרא, ה, א, בפרשת שבועת העדות (אדם שראה דבר ומסרב להעיד ונשבע שלא ראה) נאמר “נפש כי תחטא… והוא עד… או ראה או ידע… אם לא יגיד, ונשא עוונו…”. וכן בפרשת מעילה בהקדש (שם בפסוק יד), “נפש כי תמעול מעל… והביא את אשמו לה'”. והסיבה לעירוב הלשון היא, שהנפש היא של אדם, ואדם הוא לשון זכר. וגם כאן בברכה, לפי גירסת הטור, יש לומר “וחסרונם”.
להלכה, פוסק המשנה ברורה שיש לומר “וחסרונם” [בסימן ריז ס”ק ג, מעתיק המשנה ברורה את נוסח הברכה וכותב “וחסרונם”. והוא מוסיף בשער הציון באות ב, “כך כתב הפרי מגדים, ולא וחסרונן” (נעיר שהמעיין בפרי מגדים יראה, שהוא דוחה את הלשון “וחסרונן” הואיל ומילים בלשון ארמית מסתיימות תדיר בנו”ן, ונוסח הברכות צריך להיות בלשון הקודש, ולא בארמית, עיין שם)].
עם זאת, ראיתי בכמה ספרי אחרונים, שגם הרגילים לומר “וחסרונן” יש להם על מי לסמוך (עיין למשל בפסקי תשובות, רז, ג).
ג. הסבר סיום הברכה – “ברוך חי העולמים”
[ההסבר להלן הוא על פי המשנה ברורה, סימן רז ס”ק ה]: בדרך כלל, ברכות ארוכות מסתיימות בחתימה ב”ברוך”, ואילו ברכות קצרות מאד [כמו “בורא פרי העץ” וכד’, או ברכות המצוות למיניהן (למשל, “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים” וכו’)] מסתיימות ללא חתימה בברוך, ומסתפקים ב”ברוך” שבתחילת הברכה.
ולגבי ברכת בורא נפשות, יש אומרים שהיא מהברכות הקצרות שאין מסתיימות בברוך, ויש אומרים שהיא מהברכות הארוכות שמסתיימות בברוך (ומוסיף כאן בעל ערוך השלחן, שדעה זו מובנת על רקע מה שראינו, שברכת בורא נפשות מכילה הודאה על כמה סוגים של טובה). כתוצאה ממחלוקת זו, חותמים בברוך, אך ללא שם ומלכות (ובלשון המ”ב- “שיש אומרים שהיא מטבע ארוכה, ויש אומרים שתקנו בה מטבע קצר ללא חתימה, ולכן טוב שיחתום, אבל בלא שם”. ועיין שם שהביא את דעת הגר”א שבירך בשם, אך “העולם לא נהגו כן”).
ד. דקדוקים נוספים
א) בסיום הברכה, כשאומרים “ברוך חי העולמים“, כותב המשנה ברורה שיש לומר בציר”י תחת החי”ת ולא בפתח, שהרי זו לשון סמיכות. עם זאת, גם לעניין זה מובא בפסקי תשובות, שרבים אומרים בפתח, וכל אחד ינהג כמנהגו.
ב) האם אומרים “על כל מה שברא” או “על כל מה שבראת“? בעניין זה כותב המשנה ברורה, שכל אחד ינהג כמנהגו (“נהרא נהרא ופשטיה”).
[1] והמילה “וחסרונם” היא מלשון כמו “כל מחסורך עלי”, בשופטים יט, כ, היינו, מה שחסר ונחוץ. ועיין בשו”ע הרב בסימן רז.
[2] על יסוד זה ראיתי בספרו של הרב דורון גולד (אורחות מוסר, מאמר מג), שמיישב שאלה- מדוע בתחילת הברכה נאמר “נפשות” בלשון רבים, ולבסוף “נפש כל חי” בלשון יחיד? התשובה היא על פי הדברים שהוסברו, שבתחילת הברכה אנו מודים על הדברים החיוניים, ובסוף הברכה מודים על המותרות שאינן חיוניות אך מענגות את הנפש. והנה, בדברים החיוניים, כל הנפשות שוות, אך בדברים המענגים, כל נפש מתענגת על דבר אחר, ולכן נאמר “נפש כל חי”, ביחיד, כל נפש בנפרד והתענוג המיוחד לה.